כמובן שלא מדובר בכולם. הבן הצעיר שלי שומר על קשר עם כמה נערים בני גילו מהכפר יפיע, שאותם פגש פעם בסמינר משותף. כששמע על הטבח שנערך בכפר, מיהר לדרוש בשלומם. אחד מהם ענה לו, במסרון קורע לב, שהוא מת מפחד. שהכפר שלהם נמצא במלחמה, ושהם לא יודעים מתי היא תיגמר. ואין צל של ספק - משטרת ישראל, ומדינת ישראל בכלל, אמורות לטפל בצרה הזאת, ולהביא לרגיעה. ועדיין, מיהם הצדדים לאותה “מלחמה"? מדוע הם משתמשים ברצח כברירת מחדל קבועה? ואיך קורה שהחברה הערבית מסביבם לא מוקיעה אותם?
הבעיה עוד עמוקה בהרבה. כי לא כל הרציחות נובעות ממניעים עברייניים, אלא חלקן נובעות גם מאידיאולוגיה. בשבוע שעבר, למשל, נרצחה ביריות שרית אחמד בת ה־18, תושבת הכפר כסרא. כשהייתה בת 16, אחמד הגישה תלונה למשטרה כנגד שני אחיה, בטענה שאיימו על חייה. השניים הורשעו באיומים, אחרי שעל פי גזר הדין גילו את דבר נטייתה המינית וקשר רומנטי שניהלה “בניגוד לדעת המשפחה". כלומר, עם אישה. האחים ריצו עונש מאסר קצר במיוחד ושבו לביתם, שם המשיכו האיומים כנגד האחות. בסופו של דבר היא נרצחה.
זו רחוקה מלהיות הפעם הראשונה בחברה הערבית שבה פוגעים במישהו, מתוך המשפחה, בגלל נטייתו המינית. פגיעה הזוכה לרוח גבית גם מצד אנשי ציבור ומנהיגים פוליטיים. לדוגמה, ביוני 2021, מיד אחרי פרסום ההסכם המרעיש בין מפלגת רע"ם לבנט ולפיד שסלל את דרכה התקדימית של המפלגה הערבית לממשלה, התראיין יו"ר סיעת רע"ם ווליד טאהא ואמר את הדברים הבאים: “כל חוק שנוגע לסוטים לא יעבור בעזרת קולות רע"ם. למפלגה לא יהיה חלק בשום חוק כזה". הוא אמר את הדברים בתשובה על השאלה האם בממשלת בנט־לפיד יועברו חוקים הנוגעים לקהילת הלהט"ב. למעשה, הטריגר לפיצולה של הרשימה המשותפת הערבית היה הצבעה של חד"ש בעד החוק האוסר על טיפולי המרה ללהט"ב, למורת רוחה של רע"ם, שפרשה מהרשימה ורצה לבחירות באופן עצמאי. וזו אותה מפלגה שחברה ל"ממשלת השינוי", וחובקה בידי ציבורים ליברליים. אותם ציבורים שמבטאים זעזוע עמוק (ומוצדק) מהתבטאויות הומופוביות של אבי מעוז, למשל, אבל לא אומרים מילה על אמירות דומות - ואף חריפות בהרבה - בחברה הערבית.
וכל זה מדוע? כי הערבים נתפסים, בידי השמאל־מרכז, כשותפים למאבק בימין ובנתניהו. מאבק ערכי, לכאורה, על צביונה הדמוקרטי והליברלי של מדינת ישראל. מאבק המצדיק צירוף וטיפוח של גורמים בחברה הערבית, שהאידיאולוגיה המוצהרת שלהם היא ההפך המוחלט מדמוקרטית וליברלית.
ואיך כל זה מתקשר לנתוני הרציחות המטורפים? שגם כאן יש נטייה להצניע את הביקורת על הערבים עצמם, ולהפנות אותה כלפי היריבים הפוליטיים מימין. נכון, יש הזנחה מתמשכת של המדינה ביחס למגזר הערבי בכלל, והפשיעה הפורחת שבו בפרט. וגם ברור למדי שבן גביר לא מיטיב לטפל בבעיה. גם לא נראה שהוא מוטרד יתר על המידה מכך שערבים טובחים זה בזה. זה עדיין לא מסביר מדוע לא מתקיים דיון ציבורי על אחריותם של הערבים עצמם לכך שהפכו לחברה מוכת רצח ושנאה.
התרעות פיקוד העורף