שר התפוצות עמיחי שיקלי ספג נזיפה מבכיר בממשל האמריקאי. "הוא לא  מבין את יהודי ארה"ב". זאת היתה גערה על התבטאות של שיקלי שתקפה את הארגון היהודי האמריקאי "ג'יי סטריט" ששיקלי כינה בבערותו "ארגון  עויין". הנזיפה היתה במקומה. הבעיה היא, שהיעד שלה, שם וזהות הננזף, שגויים.  עמיחי שיקלי לא מבין את יהודי ארה'"ב כי הוא מלא מעצמו, לא רוצה  להבין. לא מסוגל. עצם העובדה שהוא במעמד ובתפקיד של שר התפוצות, היא לא רק שגויה. היא מופרכת, הזויה.

ממשל ביידן במתקפה על שיקלי: "לא מבין את יהודי ארה"ב"

בדיוק ובדומה לשרים אחרים שבנימין נתניהו בחר לתפקידים בלי שיהיה לממונים כישורים והתאמה לתפקידים, כמו איתמר בן גביר לשר לבטחון פנים או סמוטריץ' לשר אוצר וסילמן לשרת האקלים. עמיחי שיקלי גם לא ראוי, לא מתאים לתפקיד הרשמי הנוסף הצמוד לתיק ענייני התפוצות. לנהל את המאבק נגד אנטישמיות. שיקלי מתנהל, מתבטא  ומפגין את  השקפותיו באופן שאינו רחוק ואינו שונה בהרבה מאנטישמיות.

המיתקפה שלו נגד איל ההון היהודי והפילנתרופ ג'ורג' סורוס, וכינויו את סורוס כ"אחד מגדולי שונאי ישראל בדורנו", היו לא  רק אווילות ורשעות. זאת  היתה  דוגמה לשנאה, לאנטישמיות. גם  הצילום  שקיבל פרסום שמראה את  שיקלי מעווה את פניו בלגלול  ובוז למפגינים יהודים במנהטן, הזכיר גילוי אנטישמיות.

בכירים יהודים בניו יורק התפלאו על תגובתו של הבכיר אמריקאי להצהרות של שר ישראלי שולי ולא חשוב שנראתה להם חגירה. להערכתם, הבכיר ביקש לרמוז שסירובו של הנשיא ג'ו ביידן להזמין את ראש  הממשלה נתניהו לבית הלבן משקף ומבטא את הלכי רוח נגד נתניהו וממשלתו בקרב הנהגת הקהילה היהודית.

הבעיה איננה עמיחי שיקלי. הבעיה, ליתר דיוק הצרה היא עצם קיומו של התיק והמשרד לענייני התפוצות. אין עוררין, שיהודי התפוצות ובמיוחד התפוצה הגדולה בארה"ב, ראויים, זכאים ליחס ידידותי מקרב מצד ממשלת ישראל,  כחלק מהעם היהודי מגיעה להם תשומת לב מופגנת, גילויי הערכה מצד ישראל הרשמית ונציגיה. אלו העוסקים בשיח הציבורי, דנים  בנושא היחסים בין ישראל  לתפוצה בארה"ב שוכחים או מתעלמים מעובדה היסטורית.

הקהילה היהודית בארה"'ב, קיבלה, זכתה, נהנתה מיחס ידידותי מצד ממשלות ישראל, יהדות אמריקה היתה בת יקירם של מי שכיהנו כראשי ממשלות ישראל. כל ראשי הממשלה, שרים, אלופי צה"ל, בכירים ישראליים הפגינו יחס מיוחד ליהודי ארה"ב. אחדים מהם  יצאו מגדרם לחשוף ולהבהיר את כבודם והערכתם כלפי הקהילה הגדולה בארה"ב.

כל זה היה וקרה, עד שלראשות ממשלת ישראל עלה והתייצב בנימין נתניהו. הוא זה שקטע את המסורת, את הנוהג והנוהל של ביטויי כבוד וגילויי הערכה כלפי הקהילה היהודית הגדולה בארה"ב. כל ראשי הממשלות שקדמו  לנתניהו, בכל ביקור רשמי שקיימו בארה'ב, לפני שנפגשו עם נשיאים בבית הלבן, יזמו, ארגנו וקיימו מפגשים ואירועים עם ראשי ארגונים יהודיים, עם רבנים  מכל הזרמים הדתיים, הם מחנכים בכירים, עם עסקנים מקומיים בעלי השפעה. 

כותב שורות אלה השתתף ונכח בהרבה מהמפגשים והאירועים האלו, כתב ודיווח עליהם בזמנו. בנימין נתניהו היה ראש הממשלה הראשון, שבכל ביקור רשמי שלו בארה"ב, לא כלל מפגש עם מנהיגים יהודים בלו'ז הביקור שלו. באין ספור הביקורים של נתניהו בארה"ב הוא לא קיים ולא ביקש לקיים אף לא פעם אחת מיפגש עם מנהיגי הקהילה, עם רבנים ובכירים. היתה קבוצה קטנה של יהודים אמידים בעלי הון, אוהדי הליכוד, שנתניהו כראש הממשלה בביקור בניו יורק נהג לפגוש במסעדה.

זה היה המגע היחידי שלו עם יהודים בקהילה. שאלתי פעם בכיר בפמליית נתניהו מדוע הוא לא  נפגש עם נציגי הקהילה. האיש פרץ בצחוק. "ליהודי ניו יורק אין זכות הצבעה בארץ" השיב.  לנתניהו כראש ממשלה היתה דרך משלו לפחות להכיר בקיומן של תפוצות וקהילות בגולה. לא מתוך רצון להפגין כבוד והערכה ליהודי בארה"ב, לא מתוך כוונה להוכיח את הערכתו לקהילה הגדולה. כצורך פוליטי וממניעים פנימיים, ב-2009 כראש  הממשלה ה-32 הקים נתניהו את המשרד לענייני התפוצות.

מאז ועד היום, המשרד הזה לא עשה מאומה שיכול להיחשב כמהלך או יוזמה שקידמו והעמיקו את היחסים בין ישראל לקהילה בארה"ב. חמור מזה, בשנים מאז הקמת המשרד לענייני התפוצות נוצרו, התפתחו, צברו תאוצה והתעצמו הנתק, הפער, הריחוק בין ישראל ליהדות ארה"ב.         
היחסים בין ישראל לתפוצות הם יותר מחשובים. זהו תחום שראוי וזקוק לאחד מהמקומות הראשונים בסולם העדיפויות של ממשלת ישראל. אין צורך במשרד ממשלתי מיוחד. די והותר במחלקה במשרד החוץ או במשרד ראש הממשלה. שבראשה יעמוד איש או אשה רצוי מהאקדמיה, חפים מהזדהות מפלגתית ומקירבה לפולטיקאים. יהודי התפוצות ויהדות ארה"ב יקרים, מוערכים ושווים יותר מכל בחינה שהיא, מלהיות אמתלה, סיבה פוליטית למשרד ממשלתי.