לא קל להיות הנשיא בזמן שכולם משתוללים ומתנגחים זה בזה עבור לייקים, לא קל להיות החננה שמדבר על אחריות לאומית ועל הצורך לאחות את הקרעים. אין בכך תהילה וחוטפים מכל הצדדים. אבל למרות כל ההתנגדויות הצעקניות ולמרות כל הגידופים והאיומים, הוא מתעקש להמשיך לשבת עם אנשי מקצוע ולתווך בין הצדדים.
מה לעשות שחתירה לפשרה היא אכן המעשה האחראי שצריך להיעשות. מדהים למדי שלכולם ברור עד כמה מסוכן המצב שנקלענו אליו, ומה יהיו המחירים הכלכליים, הביטחוניים והחברתיים, בהווה ובעתיד, ועדיין, כל אחד מחכה שהיריב ימצמץ, בעודו קשוב לבייס האלקטורלי שלו ופוזל לסקרים. רמת האינטרסנטיות של הגורמים הפוליטיים מעולם לא הייתה צינית ואטומה כל כך. אנשים מפחדים "לשגות" ולעשות את הדבר הנכון.
כך קרה שעל אף הרצון העז לקבל הזמנה לבית הלבן ולקדם את היוזמה עם סעודיה, בליכוד מיד הכחישו את עצם הכוונה ללכת לפשרה, ושר המשפטים יריב לוין מיהר לפסול את היוזמה ולוודא הריגה. גם חברי מפלגתו של סמוטריץ׳ פסלו, כצפוי, וכך גם מנהיגי המחאה.
אבל פשרה היא מחויבת המציאות, אף שאין בדל אמון בחברי הממשלה הקיצוניים, ובוודאי שלא בנתניהו. עבור מרבית חברי הממשלה, "שיטת מצליח" קיבלה ממדים מפלצתיים, והם לא בוחלים בשום מהלך קיצוני. בראייה שלהם, במקרה הכי גרוע יצטרכו אחר כך לעדן אותו קצת, ואם בדרך ירמו או יחזרו בהם, הם מאמינים שלא ישלמו על זה מחיר.
אף שיש הרבה צדק בקרב מתנגדי הפשרה, לנשיא אין באמת ברירה. הוא חייב להמשיך. יכול בהחלט להיות שבעוד הוא פועל מתוך כנות, הפוליטיקאים יעשו שימוש ציני באנשים טובים שעמלים בקדחתנות על שרטוט מתווים. יכול בהחלט להיות שאת הפוליטיקאים מעניינת רק העמדת הפנים ומראית העין שהם מנסים להשיג דחייה ממשבר ספטמבר הממשמש ובא, ושהם מתקשים להפנים שההבטחות הגרנדיוזיות שנתנו למצביעיהם היו מוגזמות, ולא באמת ניתנות לביצוע.
בעידן הקוטבי הזה, בשני הצדדים יש יותר מדי אנשים שלא מתחשק להם לרדת מהעץ, גם בשלב הזה. לא מתאים להם להגיד את הברור מאליו - שישראל תוכל להמשיך הלאה רק בדרך הפשרה (לא ספין של פשרה אלא פשרה אמיתית). לא מתאים להם לספוג את הבוז מהבוחרים המאוכזבים, שמצפים שצד אחד יוכל להכריע את השני. לכן לא נשמעים הרבה קולות שמביעים תמיכה במאמצים הבלתי נדלים של הנשיא, ועדיין, אין לו ברירה אלא להמשיך.
התרעות פיקוד העורף