רבים טועים לחשוב כי הסכסוך היהודי־ערבי הוא סכסוך טריטוריאלי - שתי אוכלוסיות נבדלות הנלחמות על כברת ארץ אחת. הפתרון ההגיוני לסכסוך כזה הוא חלוקה. הטריטוריה נחלקת בין העמים הנלחמים עליה. כך נקבעו רוב הגבולות באירופה אחרי מלחמות עקובות מדם. עשרות פעמים כבר ניסו את הפתרון הזה גם אצלנו.
50 שנה אחרי: נחשף המקור המצרי שפעל עבור המוסד במלחמת יום כיפור
ראש המוסד לא מזלזל ביכולות של אויבינו ומתריע על הפילוג בעם
כבר אחרי פרעות תרפ"א ב־1921 פרסם ווינסטון צ'רצ'יל, אז שר המושבות של בריטניה, את "הספר הלבן" שלו וחילק את הארץ: על שלושה רבעים מהשטח שיועד לבית לאומי לעם היהודי הוא הקים את אמירות עבר הירדן, אבל "הסכסוך" נמשך. ה"מאורעות" הרצחניים של תרפ"ט - 1929 הביאו ועדות נוספות, "ספרים לבנים" נוספים ועוד ועוד מפות חלוקה. כל ניסיון חלוקה גרם למרחץ דמים גרוע מקודמו.
הניסיון המפורסם ביותר – החלטת החלוקה של האו"ם מכ"ט בנובמבר 1947 - עלה בחייהם של כ־6,000 אזרחים וחיילים יהודים. ואף שהארץ חולקה בפועל בגבולות שביתת הנשק של 1949 – הערבים המשיכו לנסות להשמיד את ישראל. הסכסוך לא נפתר גם אחרי אוסלו וגם אחרי יוזמת ז'נווה ועוד עשרות שנות מו"מ עקר בחסויות ובתיווכים שונים.
רופא ירשום למטופל שלו אנטיביוטיקה כשיאבחן שהוא סובל מזיהום חיידקי. בדרך כלל זה עוזר. אם המצב מחמיר, יכול הרופא לנסות אנטיביוטיקה מסוג אחר. רק רופא גרוע ינסה עוד ועוד סוגי אנטיביוטיקה, עד שהחולה ייאסף אל אבותיו. הרופא הסביר חייב לעצור ולשאול את עצמו: "מה לא בסדר כאן?".
התשובה היא בדרך כלל – טעות באבחנה. זו גם התשובה לשאלה מדוע כל ניסיונות החלוקה לא פתרו את מה שנחזה בעיני רבים כ"סכסוך טריטוריאלי" בינינו לבין הערבים. טעינו באבחנה. וכיוון שאין זה סכסוך טריטוריאלי, אלא מלחמת דת, או התנגשות חזיתית בין שתי אידיאולוגיות לאומיות סותרות - מובן מדוע כל ניסיונות החלוקה לא הביאו לסיום הסכסוך.
ברפואה צריך לדעת להבדיל בין המחלה ובין תסמיניה. החום המלווה דלקת גרון אינו המחלה, אלא התסמין, הסימפטום. גם למלחמה בינינו לבין הערבים יש תסמינים טריטוריאליים - מאבק על כל גבעה ועל כל דונם, לפעמים אפילו על בית אחד בתוך שכונה. מאבק על ייהוד הגליל, נגד השתלטות הבדואים על אדמות הלאום בנגב, הבנייה הערבית בשטחי C ועל הקמת יישובים יהודיים, באישור או בלעדיו, ביו"ש. שום ועידה בינלאומית או מפה לא יקבעו מי ישלוט בארץ, רק מי שיישב אותה ויחזיק באדמתה. ככה זה בעולם.
אם לא היו כבר למעלה מחצי מיליון יהודים חיים במאות יישובים ביהודה ובשומרון – כבר הייתה קמה בכל השטח מדינה פלסטינית. ההתיישבות היהודית היא שהצליחה לקבוע עובדות מדיניות בשטח, היא שהצילה את לב המולדת שלנו מליפול בידי הערבים. כדי למנוע השתלטות ערבית על אדמת ארץ ישראל קמות חוות בודדים בנגב ומצפים בגליל, והרועים שלנו נאבקים ברועים שלהם - לא על עשב לצאן או על המים בבורות בספר המדבר, אלא על האחיזה בארץ.
שטחי מרעה בנגב אינם מסומנים בגדרות או בשלטים, אך שום בדואי לא יעז לשלוח את ילדיו לרעות את הצאן בשטח של בדואי אחר. באותה עת הוא לא יהסס לפלוש לשטחי מרעה ושדות מעובדים של יהודים בנגב ובגליל. שימוש קבוע בשטח לצורכי מרעה הוא סוג של חזקה, גם אם אינו מקים בעלות משפטית של ממש (רק אצלנו מעזים בדואים לתבוע מהמדינה בעלות על קרקעות המרעה שלהם, לא בירדן ולא בסעודיה). ולכן – בכל הארץ מתקיים המאבק בין רועים לרועים ובין הרועים לעובדי האדמה, או המתיישבים המנסים להגן על יישוביהם.
לקחים שנכתבו בדם לימדו אותנו: אסור שמראה פסטורלי של רועה צאן יטעה אותנו. רועים בגבול הצפון לעתים אינם אלא מחבלי חיזבאללה הלומדים את שגרת הסיורים והתצפיות של צה"ל, בודקים ערנות וגבולות. תחילה מגיעים הרועים לשטחים "סמוכים לגבול", אך אם לא נקפיד על כל הפרה – יקום אוהל חיזבאללה בשטחנו.
כך בנגב: משתלטים על שטח מרעה באדמות המדינה, מקימים אוהל ובתוך שנים אחדות – עוד "כפר בלתי מוכר" צמח לו בנגב. עשרות אלפי בתים לא חוקיים קמו כך, אדמות המדינה נשדדות בסיטונאות. וגם בטרור כך: חגית זביצקי, בת כפר אדומים, וחברתה ליאת קסטיאל, נרצחו ליד הכפר בידי בדואי משכנינו, שטייל בשטח לפי תומו. משחר לטרף.
אני מתגורר בכפר אדומים. כשהוקם לפני 44 שנים, לא היה אף יישוב קבע בדואי בין ירושלים ליריחו. היום פזורים עשרות מקבצים לאורך כביש מספר אחת. החטיבה להתיישבות, באישור ממשלת ישראל, הקצתה לכפר אדומים שטח קרקע ליישבו ולשמרו למען עם ישראל ומדינת ישראל - ואנו החלטנו כי לא נאפשר השתלטות של שודדי קרקעות על האדמה הזאת. צה"ל הגדיר את "תחום ההגנה" על היישוב, ששום ערבי תושב איו"ש אינו רשאי להיכנס אליו ללא אישור.
הבדואים מכירים היטב את הקו גם כשאין גדר או סימון בשטח, אבל מעת לעת הם מנסים אותנו: מכניסים עדרים לשטח הכפר, בודקים אם אנחנו עדיין מתעקשים להחזיק בשלנו ובודקים זמן תגובה של השומרים. כשהם הקימו בשטחנו את ח'אן אל־אחמר, לא רצינו לקחת את החוק לידינו ולגרשם בכוח, וציפינו שהמדינה תסלק את הפולשים. אך על אף עשרות פסיקות של כל הערכאות – הם עוד שם.
לפני שבוע הם שוב ניסו אותנו. תושב זיהה שני נערים בדואים עם צאן בתוך היישוב. לא היה מדובר בשני רועים שתעו בדרך, אלא בבדיקת גבולות. כשהגיע למקום הרבש"ץ שלנו המגויס למג"ב, אביחי שורשן, ברחו הנערים לכיוון ח'אן אל־אחמר. שורשן רדף אחריהם, עיכב אחד והזעיק את המשטרה "הכחולה" כדי שתביא את אביו של הילד, שיסביר מדוע נכנס עם עדר לתחומי היישוב.
אבל אז נזעקה עוד "רועה", חמושה במצלמה, ועוד בדואים, כדי להפוך את ה"אין סיפור" הזה – לפרובוקציה. הנערה צילמה גבר יהודי חמוש ולידו יושב ילד בדואי עצוב. אחר כך התנפלה בצרחות ובעיטות על הרבש"ץ ועל השוטרים שהגיעו. רצתה לייצר תמונות טובות יותר לפרובוקציה. אבל השוטרים שילחו את הילד לביתו עם אביו - ועצרו את הנערה.
את כל מה שהיא צילמה בשטח היא העבירה לקבוצת משת"פים יהודים המכנה עצמה "ידידי הג'האלין". אלו סיפקו לכל דכפין תמונות ועדויות על "ההתעמרות המזעזעת", "התעמרות" שלא כללה אפילו הרמת יד, וצירפו את פרטיו האישיים וכתובתו של שורשן. רוגל אלפר ב"הארץ" ורשת אל־ג'זירה הודו ל"ידידי הג'האלין" על אספקת החומרים. אביחי שורשן, האיש אשר בשליחותנו אינו מניח לבדואים לפלוש לשטח היישוב, מצא עצמו מככב בכותרת ראשית באתר השטנה "הארץ": "ילד בן 10 ספג התנכלות". תמונתו וכתובתו הופצו באתרים של שונאי ישראל ואויביו מבית ומחוץ. נאצות ואיומים מיהרו להגיע.
אבל אנחנו ננצח. לא יועילו לערבים כל עוזריהם מהעולם ומ"הארץ". אכן, קמו בתוכנו יהודים צבועים המתגוררים ב"התנחלות" אשר בעיניהם שוכנת ב"אדמות השדודות", אך הם מסייעים לאויבינו ומסיתים נגד מי ששומר גם עליהם יומם ולילה. השיר "אנחנו", שכתבו אברהם לוינסון ומשה ביק לפני כמעט מאה שנים, מבטיח "נבנה ארצנו ארץ מולדת. כי לנו לנו ארץ זאת". וזו אמת גם היום.