לילות אלול

סיפרה לי האישה התוניסאית שדומה כל כך לסבתי איך בתור ילדה בג'רבה, ציפתה מאוד לימי הסליחות. אף שבפי המקומיים כונו הימים הללו “אימת הסליחות" או “הימים המאיימים", היא אהבה אותם. הלילה מעולם לא קסם לה, עוד בינקותה סירבה לעצום עין, גם אם בטנה הייתה מלאה בחלב אמה ושקט וחשוך, כלום לא עזר, השינה לא באה אליה.

הזלזול שלה בו, בתוספת כמה כוסות של מחייה לפני, גרמו לו לחלוץ את נעל העור שלו, להניף אותה ולחבוט בה. “עכשיו למיטה, כל האחים שלך כבר ישנים, תתביישי". הוא לא עשה זאת חזק, למען האמת, היא כמעט לא הרגישה את המכה. בפעם השנייה פספס ובפעם השלישית שוב חבט ושוב חלש. היו לה הורים טובים, אולי טובים מדי.

אמה קמה ממקומה, לקחה קוביית אבטיח בידה ונכנסה אל הבית: “תפתחי את הפה שלך, תטעמי קצת מתוק", אמרה לבומה. היו פירות אמיתיים פעם, בתוניס. בומה הניחה את הסכין על השולחן, כדי שלא יריבו חלילה, ואמה לקחה אותה וחרצה באבטיח חלונות. אחר כך ניקו השתיים את המטבח, הניחו את האבטיח בצד ויצאו אל החצר, שם כבר התאספו עוד שכנים, חלק עם שקדים וחלק עם מלבי. אביה דיבר על ארץ ישראל, אחד אחר דיבר על הכנסת ספר תורה לבית הכנסת הגדול, והנשים דיברו אחת על השנייה.

והנה יורד הלילה ובעוד כמה שעות סליחות, השכנים מתחילים להתפזר לבתיהם, לא לפני שמביטים על בומה ומפצירים, “הסליחות בידיים שלך, אה?". ובומה מחייכת, רק בת 9 היא וכבר מרגישה חשובה כל כך, ואביה לוקח בעלות ומסנן: “בעזרת השם, בעזרת השם".

האבטיח מסתכל עליה והיא עליו, היא מתקרבת אליו בחרדת קודש, מכניסה את אצבעותיה בין חלונותיו ומלקקת, משהו מהמתק נשאר. והנה כמעט ועולה השחר, היא ניגשת אל חדרם של הוריה, אין לה דלת לדפוק עליה, רק וילון, אז היא לוחשת “באבא, קום סליחות, יאללה תקום, צריך לקום, סליחות". הוא מתעורר, מברך “מודה אני" והולך לנטול ידיים.

כשהוא מוכן, אומר לה “אל תחכי עד שאתלבש, אני מדליק לך את הנר ותלכי להעיר את כולם, תתעכבי על סמדג'ה, הוא קשה לו להתעורר". היא מהנהנת בהסכמה, אביה מדליק שני נרות, באחד מהם שורף את תחתיתו של השני ומדביק אותו בדיוק באמצע האבטיח. בומה אוחזת את האבטיח בידה, במרכזו הנר דולק ומאיר ריבועים מתוך חלונות האבטיח.

“צדיקה, לכי תעירי אותם, צדיקה", הוא נושק לראשה. גם אמה מתעוררת, פותחת לה את הדלת, מיישרת את שמלתה ולוחשת “ראבי מעאקי, יא בנתי'" (אלוהים איתך, בתי).

וכך הולכת בומה, הינשוף של השכונה, בין הבתים צבועי הלבן והטורקיז ולוחשת “סליחות, לקום לסליחות", וכשאף אחד לא קם מגבירה את קולה, וכשמתחילים להיפתח החלונות, מצטרפים אליה עוד ילדים, וכשכבה הנר מתווכחים הבנים מי ידליק לה אותו שוב, לא משום הפלירטוט אלא משום הגבריות, שלהם מותר להדליק אש ולה לא.

ויוצאים המתפללים לאמירת הסליחות, וגבאי בית הכנסת כבר מבשל קפה על אש גלויה ועושה סולחות בין מתפללים במריבות, מהם ביקש מראש שישכימו קום ויגיעו, כי חבל על ספר החיים שלהם שיתלכלך. ורק כשכולם התעוררו והגיעו אל בית הכנסת (חוץ מסמדג'ה, הוא אף פעם לא מתעורר, אבל ביום כיפור בוכה פי שניים מכולם כמו לכפר על עצלותו), היא שבה אל ביתה, מניחה את האבטיח במטבח, אוכלת קצת לחם עם גבינה, שותה תה, ונרדמת במיטתם של אחיה שכבר התעוררו ויצאו מן הבית.