פעמוני היובל של מלחמת יום הכיפורים היו צפויים מראש. לקראת היארצייט הזה אנחנו, בתקשורת, נערכים בחצי השנה האחרונה. נרצה או לא נרצה, את אחד המחדלים הגדולים ביותר בהיסטוריה של ישראל אי אפשר לטשטש. הכתובת הייתה על הקיר, ובכל שנה יש גילויים חדשים ומסמרי שיער, עד שאפילו גם אני, שמכורה לכל בדל מידע והטרחתי את עצמי וקראתי את דוח ועדת אגרנט המלא כדי לנסות לקבל תשובות (אל תעשו את זה לעצמכם), כבר לא יכולה לשאת.
מג"ד השיריון חוזר לקרבות רמת הגולן בספר חדש: "הסורים נלחמו עד הטנק האחרון"
"מסף תבוסה לניצחון": בחזרה לקרב החווה הסינית | 50 שנה למלחמת יום הכיפורים
האיש והקונספציה: סיפורו הבלתי ייאמן של הקצין שיכול היה למנוע את המחדל ביום הכיפורים
אני מחוברת למלחמה הזאת מסיבות אישיות, בשנים האחרונות הרבה יותר, וכנראה שיותר מבני גילי, שנולדו ארבע שנים אחרי שהיא לכאורה הסתיימה, כי המלחמה לא באמת הסתיימה. נדמה שהגילויים החדשים, מסעירים ככל שיהיו, נתפסים בשוויון נפש, כמו משהו שהיה ונגמר, שאפשר לפטור אותו ב"יום כיפור נוסף כבר לא יהיה" או “זו כבר היסטוריה רחוקה". אני מתרגזת באופן אישי מכל מי שמדברים ככה ולא מבינים שיום כיפור חדש נמצא ממש מתחת לאף, והם פשוט מסרבים לראות. תסמונת גולדה קוראים לזה?
50 שנה הן מספיק זמן כדי לפתוח את מה שהיה צריך לפתוח כבר אז, ובלי צנזורה. אני מכירה היטב אנשים שעדיין חיים את הדי הפיצוצים של אותה מלחמה, את השלכותיה ובעיקר את החלק הקשה ביותר: ההתמודדות שלהם עם העובדה שכל מה שקרה יכול היה להימנע אם מישהו היה מתנהג אחרת. זה בעיניי האתגר הנפשי הגדול ביותר שיש להתמודד איתו. “מה היה אם" ובעיקר “למה?".
אני לא רואה את האנשים הללו על בסיס יומיומי, אבל כשאנחנו נפגשים, האירועים הללו תמיד יעלו לשיחה. חלקם היו אז צעירים, חלקם פחות, חלקם התפכחו מיד כשהבינו איפה הם חיים. תפיסתם בנוגע למדינה השתנתה, והם החליטו לצאת מהמטריקס הישראלי עוד לפני שזה נהיה טרנד. אחרים המשיכו בחייהם כרגיל, מבינים שאולי זה חלק מהמשחק הישראלי של להתגייס, להילחם על הבית וכל שלל הקלישאות הריקות מתוכן שמחזיקים בהן גנרלים, שלא אומרות כלום מלבד תאווה גברית מאצ'ואיסטית של כמה מבני הדור ההוא לדם, אלימות ומלחמות.
“אנחנו נלחמנו ועדיין נלחמים", אמר לי אחד מהם, אחרי שרדפתי אחריו שבועיים רק כדי לבקש ממנו כמה מילים לטור. שאלתי איך הוא מסביר את ההרגשה שלו לנוכח פסטיבל היובל. תמיד כשאני שואלת אותו על המלחמה, הוא מסתכל עליי במבט תמה ושואל, “בשביל מה, זה לא יעזור כבר. ואת יודעת מה?" הוא מוסיף, “לא למדנו כלום".
מה שעצוב בישראליות הנוכחית הוא שהמדינה שביססה את עצמה לאורך חמישה עשורים במזרח תיכון נפיץ, מוקפת באויבים, והפכה לכאורה למוקד של מאזן אימה בתוך ביצת אויביה, עדיין עושה את אותן טעויות שהובילו למלחמת יום הכיפורים ועדיין מובילה אותנו לאין־ספור בעיות שאין טעם לפתוח, כי אין כבר מי שיקשיב.
יהירות היא המחלה הגדולה ביותר שלנו כישראלים, ולצערי הרב היא חשוכת מרפא, ועוברת מדור לדור. אני רוצה להאמין שהיא לא תחריף עם וריאנטים אלימים יותר, אבל בנקודת הזמן הזאת אין לי דרך להעריך.
היהירות מתפשטת פה כמו אש, והיא לא שייכת רק למי שנמצא בשלטון אלא גם לנו, האזרחים. היהירות היא לא רק בכל הנוגע לסביבה החיצונית, אלא בעיקר בהתנהלות הפנימית של המדינה מול אזרחיה השונים ולא רק המיעוטים שבתוכה, והיא מגיעה גם אלינו, האנשים שבמיינסטרים. אנחנו שחשבנו במשך שנים שאנחנו מעל כל הבעיות הפנים־ישראליות. שוב, בגלל אותה יהירות.
לצערי הרב, היהירות הישראלית של 1967 היא לא רק תופעת לוואי של מדינה צעירה שקמה כנגד כל הסיכויים ושינתה את גבולותיה - היא יהירות מובנית של עם שלא רק שלא זוכר את העבר שלו, אלא לא מסוגל להפיק לקחים.
עם השנים ועם הגיל ואולי עם ההתפכחות האישית שלי כאזרחית בוגרת, אני מבינה שלא מדובר רק בחוסר מסוגלות להפיק לקחים מהעבר אלא גם בחוסר רצון לשנות את הדרך, לנהוג אחרת. זה לא שאי אפשר, פשוט לא רוצים.
חינכו אותנו כילדים שהמדינה הזאת היא מתנה ושצריך לעשות הכל עבורה, אפילו היו מי שחינכו אותנו שזה בסדר להקריב את חיינו עבור הארץ. אבל במבט לאחור, המדינה הזאת לא עשתה דבר וחצי דבר עבור אזרחיה, מלבד להעמיס עליהם את כובד המחיה, ואת כובד ההישרדות באזור נפיץ, ולהיות גזענית ומפלגת מבחוץ ומבפנים.
אני מודה שאין לי תקוות שגם הדור הבא של המנהיגים שלנו יצליח לעשות חשבון נפש לאומי ולהפיק לקחים מהעבר. חצי נחמה תגיע מבחינתי רק אם כל אחד פה מאיתנו, בעיקר 120 אזרחים מסוימים, יעשו ביום כיפור הקרוב חשבון נפש אישי, אבל אמיתי כזה, מול המראה.