שני סיפורי חיים קצרים מונחים על שולחני. לא הסיפורים קצרים, אלא חיי הגיבורים. את שניהם קראתי בנשימה אחת, אך אני חוזר ומעיין בהם, מנסה לפענח מה שלא נכתב, אבל אולי טמון בין השורות. בן 33 היה סא"ל אבי לניר כשעונה למוות בכלא בדמשק. הוא היה טייס קרב, מפקד טייסת 101, כשהמיראז' שלו נפגע מעל רמת הגולן ביום השמיני למלחמת יום הכיפורים.
ישיג את יעדו? כך מחלוקת פנימית במערכת הביטחון תסייע לנתניהו בדרך לנורמליזציה
גלנט במתקפה מרומזת: "המערער על מגילת העצמאות פוגע במדינה"
הוא צנח והרוח סחפה אותו מזרחה אל מעבר לקווי האויב הסורי. איני יודע אם הסורים ידעו כי הוא "שותף סוד" לאחד הסודות הכמוסים ביותר של ישראל, או רק ניחשו זאת על פי דרגתו ותפקידו. אך כיוון שלניר שתק בחקירותיו ולא הסגיר שום סוד מסודות המדינה – עינו אותו עד מוות. אפילו תאריך מותו לא ידוע לנו. על מצבתו חרוט רק תאריך נפילתו בשבי.
בן שנתיים היה עמנואל מורנו כשלניר מת בשבי, ובן 35 היה כשנפל בקרב. דור שלם מפריד בין טייס הקרב המהולל והלוחם האגדי של סיירת מטכ"ל. על אבי לניר אפשר לספר כמעט הכל, למעט אותו סוד שלמענו הקריב את חייו. על הכריכה של "אבי לניר – סיפור חיים קצר" (יעל ינאי, לניר הפקות 2023) מופיעה תמונתו - טייס צעיר עומד על אוראגן, מטוס קרב צרפתי.
גם על הכריכה של "עמנואל מורנו - המעט שניתן לספר" (יוני רוטנברג וטל דנינו, 2023) מופיעה תמונה. חייל, רצועת הנשק מוצלבת על כתפו, אך פניו מטושטשים. ואף שנפל בקרב לפני 17 שנים – תמונתו עדיין אסורה בפרסום. יש כנראה דברים שסא"ל עמנואל מורנו ואנשי יחידתו עשו, הרחק מעבר לקווי האויב, ופרסום תמונתו עלול גם היום לחשוף סודות - ולחשוף אנשים לסכנות חמורות.
אחד טייס קרב שהיה לאגדה. אחד לוחם מטכ"ל שלכישוריו אין תחליף, אבל שניהם נתנו את חייהם למען ישראל – העם, הארץ והמדינה - ואת מות שניהם עוטף סוד. וככל שחולפות השנים דווקא הסודות שלהם אינם מאפילים על דמויותיהם, אלא הופכים אותן למפיצות אור.
מילת המפתח להבנת חייו ומותו של עמנואל מורנו היא הייעוד. רק בתוך מסלול האימונים המפרך, ושירותו כלוחם בסיירת מטכ"ל, התבהר אט־אט לעמנואל מורנו ייעודו. מילת המפתח של לניר היא המשמעות. מציאת המשמעות. וכשהופכים בפרשיות החיים הללו, מבינים כי אולי המילים שונות והאנשים אחרים, אבל הבנת הייעוד והפנמתו, והמחויבות השלמה להגשים את הייעוד – הן המעניקות טעם לחיים ומשמעות גם למוות.
אבי לניר היה בן למשפחה המבטאת את השסעים בחברה הישראלית. דודו היה אליהו לנקין, מבכירי האצ"ל, אחד הראשונים אשר הוסגר לידי הבריטים על ידי אנשי ההגנה בימי ה"סזון". הוגלה לאפריקה, ברח, וחזר ארצה כמפקד "אלטלנה". אבי לניר נשא לאישה את מיכל. דודה של מיכל היה אריה פולונסקי. איש ההגנה שנשלח לשרת בבולשת הבריטית. באצ"ל סימנו אותו כבוגד המסגיר למשטרה הבריטית את אנשי המחתרת - והוציאו אותו להורג.
אלו היו ימים של כמעט מלחמת אחים. ולא פעם אחת. שוב ושוב. משנות ה"סזון", מחיסול מי שנתפס כמשתף פעולה עם הבריטים ובוגד – ועד "אלטלנה" בפיקודו של אליהו לנקין, שהגיעה לחוף תל אביב, ובן־גוריון הורה להפגיז אותה, והיא עלתה באש. 16 אנשי אצ"ל ושלושה חיילי צה"ל נהרגו ביום המר ההוא - אבל לא פרצה מלחמת אחים.
עמנואל מורנו פיתח בסיירת מטכ"ל יכולות מבצעיות ותחומי פעילות חדשים לגמרי. היה איש ימין מובהק, ציונות דתית. הוא לא האמין באפשרות שלום עם הערבים, ובתקופת ההתנתקות גם אמר שאם יידרש להשתתף בגירוש יהודים מבתיהם, יניח את דרגותיו וילך הביתה. הוא לא היה סרבן שירות, אבל גירוש יהודים היה בעיניו "פקודה בלתי חוקית בעליל".
גם בתוך פעילות חשאית בעומק מדינות האויב, לא היה מנותק ממה שהתחולל בארץ. הוא ידע כי אהוד אולמרט, ראש ממשלת ישראל דאז, אומר בעצם ימי הקרבות במלחמת לבנון השנייה ש"המלחמה תיתן תנופה לתוכנית ההתכנסות", שזו הייתה תוכנית לגרש ולעקור מבתיהם רבבות מתנחלים ביהודה ובשומרון.
ולא עלה על דעתו של מורנו להכריז על מרד בימי מלחמה. לסרב פקודה לצאת לעוד מבצע בעומק בקעת הלבנון, ולא לתרום למהלך העלול להמיט חורבן על רבבות מתנחלים ולהקים מדינה פלסטינית בלב המולדת שלנו. בלי להסס הוא יצא לפעולה שממנה לא שב.
האם אחיינו של מפקד אלטלנה העסיק את מוחו, אפילו לשבריר שנייה, במחשבה שממשלת מפא"י הוליכה את ישראל למלחמה שניתן היה אולי למנוע, ששיקול מדיני מעוות של משה דיין וגולדה מאיר מנע מצה"ל להכות מכת פתיחה שהייתה משנה את כל תמונת המלחמה האיומה ההיא ביום הכיפורים, לפני 50 שנה? אז לא היו טייסים סרבנים. היו שפחדו, שהשתמטו - לא אבי לניר. כי היה לו ייעוד. הייתה משמעות לחייו ולמותו. שיקולים פוליטיים לא זיהמו את מוחו.
אבל היום – בוגרי סיירת מטכ"ל וטייסים יוצאי 101 מצהירים בגלוי על סירוב לשרת. הם פוגעים בצה"ל - ומתגאים בכך שבלעדיהם חיל האוויר לא יוכל כבר להגן על המדינה, שמערך המ"מ שהם מתיימרים לייצג לא יתייצב לשירות, ושמבחינתם שתלך המדינה לעזאזל, כי אם היא לא בדיוק הדמוקרטיה שהם רוצים – אין טעם בקיומה. משל קיומה של מדינת ישראל עצמאית אינו לקח וצורך הכרחי לאחר 2,000 שנות גלות ושואה – אלא של המהפכה הצרפתית או האמריקאית.
80 בכירים מאוד במערכות הביטחון שלנו פנו לבית הנבחרים האמריקאי להזהירם שישראל כבר אינה דמוקרטיה, או תכף ומיד תהיה דיקטטורה. והמסקנה המתבקשת מדבריהם היא שארה"ב צריכה להפסיק את הסיוע לישראל. הם וחבריהם קוראים לנשיא ארה"ב לא להיפגש עם ראש ממשלת ישראל. הם מחבלים ביודעין ביחסי החוץ של ישראל, בעוצמתה הביטחונית, בכלכלתה. לכאורה, רק כדי לעצור רפורמה משפטית. למעשה – כדי להחליף שלטון בישראל שלא דרך הקלפי.
מה השתנה? מדוע לוחמי אצ"ל ולח"י יכלו להתגייס לשורות צה"ל ולהילחם כתף אל כתף עם מי שאך זה מקרוב הסגירו אותם לידי הבריטים בימי ה"סזון"? איך זה שאחיינו של מפקד "אלטלנה" יכול היה לשאת לאישה את אחייניתו של פולונסקי? איך זה שגם פשע ההתנתקות ובגידת מדינת ישראל בארץ ישראל לא גרמו לעמנואל מורנו לנטוש את חבריו ופקודיו בלי היכולות המיוחדות שלו? ואיך היום יכולים רופאי מילואים בצה"ל לאיים שלא יבואו לשרת גם במלחמה, ולא יאיישו את מסוקי הפינוי? איך קרה שלוחמים מהוללים במילואים מוכנים עתה לנטוש כל מה שאך אתמול היו מוכנים להקריב את חייהם עבורו, מה קרה?
ככל שאתאמץ – אינני מצליח לקבל את הטענה שדווקא סירובם לשרת מביע את אהבתם הגדולה למדינה. ואם זקנים וילדים ייהרגו בעורף בגלל סרבנותם? יש להם דרכים משונות מאוד, מעוותות מאוד, להביע את אהבתם. אינני מצליח להאמין שהחשש שמא ישראל תחדל להיות דמוקרטיה בגלל רפורמה משפטית יכול לגרום לפטריוטים אמיתיים לפגוע במדינתם, לנטוש את שורות מגיניה, לא להיות נאמנים למורשת הגבורה של קודמיהם ולקום לפתע ולהצהיר – לא בכל מחיר. לא עד כלות. והאם הלנירים התעייפו והם נוטשים, ועתידה של מדינת ישראל יהיה תלוי במורנואים?