נאומו של ראש הממשלה בנימין נתניהו במליאת עצרת האו"ם היה נאום מעולה. אי אפשר לקחת מנתניהו את כישורו הרטורי, את יכולת אמנות הדיבור. השאלה הגדולה היא, מהי המשמעות המעשית והפרקטית הצפויה מתוכן נאומו המעולה.
הרמזים משרי מהממשלה והביקורת מהאופוזיציה: התגובות לנאום נתניהו
"פגיעה בריבונות": גורמים בסביבת בן גביר באולטימטום לנתניהו
בנקודה זאת, ניסיון העבר, איננו מחמיא לנתניהו את לשון המעטה. "אנחנו על סף פריצת דרך לשלום - הסכם היסטורי בין ישראל לסעודיה" הצהיר. כמנהגו בעבר מעל דוכן מליאת עצרת האו"ם לשם הדגשת דבריו וחשיבות הצהרתו, הציג נתניהו מפה של מזרח תיכון בעתיד. ראש הממשלה גם הוסיף משפט משמעותי ביותר, "אסור לתת לפלסטינים זכות וטו על תהליכי השלום עם מדינות ערב".
במילים אלו, ראש הממשלה הניח מטען-צד למהלכים, למגעים ולהתייעצויות שנעשים וייעשו לקידום הסכם בין ישראל לסעודיה. נתניהו לא מודע למועדפות, למרכזיות, לזכות הקדימה שיש במיתחם האו'ם בניו יורק למה שמוגדר "שאלת פלשתין". מהלכים לקידום הסכם בין ישראל לסעודיה נעשים וייעשו מחוץ לאו"ם ובלי מעורבות פעילה מצד הארגון העולמי.
אבל ארה"ב, סעודיה, קבוצת הארצות הערביות, גוש הארצות המוסלמיות באו"ם לא ישתקו, לא יפגינו חוסר מעש והעדר תגובות למהלכים שיתעלמו מהפלשתינים או לא יכללו וויתורים משמעותיים לפלשתינים. נאומו של ראש הממשלה במליאת העצרת חשף מה שאפשר להגדיר "הישג" – הישג נראה לעין, בלתי נמנע.
נתניהו יכול היה לשאת נאום כזה רק כשהוא רחוק פיזית, מבודד ומובדל גופנית, מבן- גביר, מסמוטריץ', מלוין, מרוטמן. הם מאוד לא יאהבו את הערכות הנשמעות בקרב גורמים בכירים בושינגטון ובקרב דיפלומטים ותיקים במטה הראשי של האו"ם בניו יורק, בשיחות, ראיונות והתבטאויות הנוגעות לנושא הסכם בין ישראל לסעודיה. "לא יאהבו" זה ביטוי חיוור.
הנאום בניו יורק היה מעולה. השאלה, הבעיה, הצרה היא, מה יקרה לכל מה שאמר כאשר ראש הממשלה ישוב לירושלים, ייתקל פיזית בבן גביר ובסמטוריץ' וישוב להתחכך בלוין ובכמה מעמיתיו בצמרת הליכוד?