הגיעה העת להתפכח: גם בשוליים הסהרוריים, האויב לא נמצא בלשכת ראש הממשלה. הוא גם לא יושב בקבינט המדיני־ביטחוני. לא שם נמצאים אלה שטבחו בכל מי שנקרה בדרכם ביום השבת הארור. לא הם שרפו ילדים חיים. לא הם התעללו בגופות. לא הם רצחו הורים לעיני ילדיהם. לא הם ערפו ראשים. לא הם חטפו גברים, נשים וטף כדי לענותם במקום שביים.
לקראת כניסה קרקעית לעזה: "האויב מכין לנו המון דברים, אבל אנחנו גם"
חוזרים לבתי הספר: מה הם היישובים שבהם יתקיימו לימודים?
יש “עם פלסטיני” - ובעיניי, זה מושג שיש לשים אותו בין מירכאות - שלעולם לא ישלים עם קיומה של המדינה היהודית, מה שצריך להדיר שינה מעיני כולנו.
הטבח שבוצע בתושביהם של היישובים היושבים על גבול “הרצועה” עלול להתרחש, אי שם בעתיד, גם במקומות אחרים, אם נמשיך לטמון את ראשינו בחול. אינני רוצה אפילו להעלות על דעתי מה היה יכול לקרות אם, חלילה, חלום “המדינה הפלסטינית” היה קורם עור וגידים לאחר שמאות אלפי יהודים היו נעקרים מבתיהם.
בעבר, רעיון העוועים הזה היה, לצערי, נחלת רבים. יכול להיות שחלקם התפכחו עתה, אבל אני לגמרי לא בטוח בזה. מכל מקום, ככל שהבנתי הצבאית משגת, נגזר עלינו לאחוז בחרבנו לנצח. לעולם יישארו “פלסטינים” שירצו לכלותנו. קשה לעכל את זה, אולם אם חפצי חיים אנחנו יש להתבונן בעובדות בעיניים פקוחות.
כשהעם היהודי החליט שהוא חוזר לארצו הוא גזר על עצמו, בפועל, מלחמת תמיד. הערבים - שאז טרם כונו “פלסטינים” בידי אחיהם במדינות ערב השונות - שהתגוררו אז בארץ ישראל לא ראו את עצמם כישות נפרדת מהעולם הערבי. כך או כך, מול “העם הפלסטיני” שנברא יש מאין עלינו להתמודד עתה.
בד בבד, חשוב לי לומר דווקא עתה, שמי שמבקש לוותר על חלקים ממולדתנו ההיסטורית רק משום שיש ארגוני טרור מעבר לגדר, טועה בגדול. ארגון טרור אף פעם לא עוצר כשהוא נתקל בגדר. גם ויתורים טריטוריאליים לא מעכבים בעדו. כאשר האידיאולוגיה היא פונדמנטליסטית אין טעם במחוות פשרה. יש להכות בארגוני הטרור ללא הרף - וללא רחם.
המציאות אינה פשוטה - ויש להכיר בה. אכזריותם של ערביי חברון, חשוב להזכיר, בעת מאורעות תרפ”ט (1929) לא הייתה קטנה מזאת של ערביי “הרצועה”. אף הם טבחו ללא רחם בשכניהם היהודים.
שנים רבות לאחר מכן, כאשר משה דיין, אז הרמטכ”ל, הספיד את רועי רוטברג שנרצח על גבול “הרצועה”, הוא קבע שאלה שמתגוררים מעבר לגדר לעולם לא ישלימו עם קיומנו. אז לא היו להם טילים - אבל תאוות הנקם הייתה קיימת גם אז.
ואם מישהו שכח, גם בגופתו של חבר נחל עוז, בן ה־21, רכז הביטחון של קיבוצו, התעללו הרוצחים. מאות רבות של יהודים נרצחו עד אז - ומאז. אני מציע, אפוא, לכל אלה שמכנים עתה את בנימין נתניהו “רוצח” להתעשת. עוד דרך ארוכה לפנינו – וחשוב שנצעד בה ביחד.