אני יודעת שזה מובן מאליו להרבה אנשים, אבל רק השבוע הצלחתי לאזור אומץ ולצאת להסתובב מחוץ לרדיוס הרגיל שאני רגילה להסתובב בו בחודש האחרון. אתם קולטים שעבר כבר חודש?
גם בתוך הכאוס: אנחנו מוצאים דרך להסתגל למציאות החדשה | טליה לוין
לוקח זמן להבין שזה בסדר להיות נפגעת חרדה | טליה לוין
אוקטובר הוא ללא ספק אחד החודשים שהיו אהובים עליי בשנה. מזג האוויר חם אבל סביר, הים פלטה ורואים את הקרקעית, ושעון הקיץ שמחשב את קצו לאחור עושה זאת בשנים האחרונות בעדינות המתבקשת. אוקטובר הוא פייד אאוט מושלם של קיץ. כמו שפעם היו מסיימים שירים ברדיו, בעדינות ובמשיכת צליל.
אבל אין אוקטובר. ואני לא יודעת אם אפשר יהיה לחזור לחשוב על אוקטובר בצורה לירית. ובכל זאת, רגע לפני שהוא נגמר הבנתי שאני חייבת לאזור אומץ ולצאת. זה לא היה באמת הפחד ממה שקורה בחוץ עכשיו, אלא יותר הפחד ממה שחשבתי שעשוי לקרות לי בפנים. תחושת קיפאון פיזית שכנראה התרחשה רק בראש שלי ברגע האמת, שהלכה והתגבשה לכובד של שני גושי מלט שנדבקים לי לרגליים בכל פעם שאני שוב שומעת הד פיצוץ.
אומרים שהזמן עושה את שלו, אבל דווקא באופן מוזר ככל שהזמן חולף יותר, אני מרגישה שאני מרשה לעצמי להרגיש כל מיני תחושות שלא הרגשתי קודם. כאלה שעולות ממעמקי הגידים והנימים, אי אפשר לתת להן שם מפורש או אפילו הסבר, אבל ברור לי שהן משוועות לצאת החוצה. יכול להיות שזה התהליך הטבעי שכולם מדברים עליו, סטייל מודל קובלר־רוס, עד שמגיעים לריפוי השלם.
כחלק מהמסע לצאת מהטראומה (הקלה יחסית) והאישית שלי, וכחלק מהמאמצים לחזור לחיים ולמצוא דירה חדשה במקום זו המופגזת, החלטתי שאני חוזרת להסתובב בעיר ויהי מה. בהתחלה זה היה רק עם ליווי, אחר כך עם נהגי מונית חמודים להפליא שזרקו משפטים נוסח: “אל תדאגי, אני אשמור עלייך", “אני חזק מול החמאס", ואחר כך זה קרה כבר ברגל. הלכתי שוב בשדרות עירי האהובה כאילו לא קרה כלום, אבל קרה הרבה.
זה היה מוזר, לצעוד שוב ברחוב עם סידורים של אנשים רגילים, עם בהייה בחלונות ראווה ועם מחשבה על מה אני צריכה לבית, עד שנזכרתי שאני קודם צריכה שיהיה לי בית. אפילו העזתי וביקרתי בדיזנגוף סנטר, המקום הבטוח בעולם (טפו טפו), שבו אפילו רקטה תועה יכולה ללכת לאיבוד, נכנסתי לסניף של זארה ולא האמנתי שהחיים בחוץ נמשכים עם קולקציות סתיו וחורף מקשמיר. והם נמשכים, וטוב שכך.
אמרו לי שזה ייקח זמן, שאני צריכה לסמוך על עצמי, לא לתת לחרדה להשתלט עליי ולעשות את כל המאמצים, ואני השתדלתי בקטנה, פה ושם לקבוע איזו פגישת עבודה במקום קצת יותר מרוחק מהבית, להזמין כוס יין בצהריים בלי להתנצל, אפילו לפני כמה ימים העזתי לחזור לאזור הדירה הישנה שלי, שמכונה מעתה הגראונד זירו של החרדות.
עברתי שם כדי לקחת מהשכנה כמה דברים שהצלחנו להציל, ביניהם שרפרף עץ ירוק של סבתא שרץ במשפחה כמעט 80 שנה ומכונה “בנקלה". עברתי ליד החלון כמו ליד האקס הזה שאת ממש לא רוצה לפגוש אבל בדיוק חוצה מולך במעבר החצייה, ולא הפניתי מבט. העיקר שבנקלה חולץ בשלום. הוא עבר את מלחמת ההתשה ואת ששת הימים, ואת מלחמת יום כיפור ושלום הגליל, והגיע אלינו אחרי שסבתא נפטרה ושרד את כל מבצעי עזה, כולל רקטה ישירה. גיבור אמיתי.
ניסיתי לדחות את הקץ בחיפושי דירה חדשה ולתת לעצמי את הזמן. לכי תסבירי עכשיו לאנשים שאת לא באמת מפחדת מהאזעקה כמו מכך ששוב תקפאי. הבנתי שאם לא אפעל עכשיו אני לא אצא מזה אף פעם ואמשיך לישון אצל חברים בבית. אז פתחתי את הפייסבוק, כתבתי לאנשים, קבעתי פגישות וניסיתי לעשות את זה ״בשעות הבטוחות״ ולא בערב. קצת מזכיר לי את ישראל של פעם, שניסתה למצוא היגיון בפעולות של ארגון טרור צמא דם.
מדהים איך אפילו שוק הבשר והג'ונגל הפרוע של עולם הדירות להשכרה התל אביבי הידוע לשמצה הפך באופן יחסי (לא כולו אבל זה בהחלט בדרך לשם) להיות רך ומתחשב, עם אנשים מלאי חמלה ופחות ציניות. הכוח חזר לאזרחים הקטנים תרתי משמע, ונדמה שהאזרחים הקטנים מבינים שהדרך הנכונה ביותר לנצח את הסיטואציה היא סולידריות הדדית.
אז הנה נקודת אור, ואולי היא נחמה קטנה שאפשר לגרד מתוך הימים הללו, והיא הלב הענק של האנשים מסביב. אתם יודעים מה? זו לא נחמה קטנה, זו נחמה ענקית. כי אין ספק שאם יש דבר אחד שימשיך להחזיק את המדינה הזו על הרגליים הוא האנשים שבה, ולא אף אחד אחר. קואליציה, אופוזיציה - כולנו כבר הבנו שאתם מיותרים, תשאירו לנו את המפתחות ותביאו את הכסף, נראה לי שאנחנו מסתדרים הכי טוב לבד.