האמת היא שכבר קשה להחליט מה יותר מקומם.
ההתעלמות המוסדות הבינלאומיים מעשרות ילדים ישראלים שנחטפו, ובמשך חודש וחצי לא זכו אפילו לביקור של הצלב האדום, הייתה מזעזעת בציניות שלה. השבוע קשה היה להחליט אם השתיקה של ארגוני נשים בעולם נוכח השימוש באונס ברוטלי כנשק שכוון כלפי נשים, נערות וילדים ישראלים, מזעזעת אפילו יותר. ממש כמו הכחשת השואה, גם הטבח ומעשי הזוועה ב־7 באוקטובר יצרו גלים של זעזוע עמוק, ולצדם גלים שומטי לסת של הצדקה והכחשה.
"אונס לא צריך להיות כלי במלחמה": שדר CNN במסר נוקב לעולם
יוצרת סרטון ההסברה על מעשי האונס בטבח: "הייתה יכולה להיות כל אחת מאיתנו"
כמו שנלחמנו על תליית פוסטרים של החטופים בכל העולם, גם השתיקה כלפי נשים ישראליות קיבלה סוף־סוף איזושהי בולטות השבוע. זה התחיל בפרסומים בעיתונות המקומית על כך שישראל מגבשת תיקי ראיות לאונס ברוטלי ב־7 באוקטובר, והמשיך בזליגה לעיתונות הבינלאומית. כתבות בנושא פורסמו בפוקס ניוז ובמגוון ערוצי תקשורת יהודיים, ולמזלנו גם קיבלו ביטוי במדיה ליברלית כמו ה"בוסטון גלוב" ואצל ג'ייק טאפר ב־CNN.
זה המשיך בסרטון מצמרר של מורן אטיאס, שציפתה שארגון הנשים של האו"ם יתייחס למה שקרה לנשים ישראליות בדוח שהוציא על הסכסוך, אבל גילתה דיווחים רק על השפעת המלחמה על נשים בעזה. אף מילה על ישראליות שנרצחו, נאנסו, עונו, איבדו את ביתן או שילדיהן נחטפו. סרטון ויראלי נוסף של היוצרת הילה ירושלמי דימה ישראלית שמגיעה להתלונן בתחנת משטרה, אך ברגע שמבינים שם שהיא ישראלית – פניה מושבות ריקם.
אפילו שריל סנדברג האגדית מפייסבוק הוציאה סרטון בעניין, שבו היא קראה להסכים לפחות על דבר אחד: שאסור שאונס יהיה חלק ממהלך מלחמתי. נשמע מובן מאליו? אז כנראה שאפילו זה לא מובן מאליו. משם התחילה לסחוף את הרשת הסיסמה Me Too, unless you’re a Jew. הוא חשף את אכזריותן הבלתי נתפסת (ואולי בלתי מודעת) של נשים שלוחמות למען נשים, אלא אם הן יהודיות שנאנסו על ידי חמאס. הדה־הומניזציה של הישראלים, מסתבר, הגיעה לשפל שבמסגרתו פמיניסטיות פשוט בגדו בכל מה שהן נלחמות עבורו, ובמיוחד במחויבות להאמין לקורבנות.
כבר בשלב הנוכחי יש אין־ספור עדויות למעשי אונס מזוויעים, אבל ממש כמו שהראיות שפרסם דובר צה"ל לגבי פעילות הטרור בבית החולים שיפא לא שכנעו את שונאי ישראל, כך גם פתאום נדרש מהקורבנות בישראל להוכיח שזה בכלל קרה.
מגיע לישראלים
אחת האדוות החזקות ממערבולת 7 באוקטובר, הייתה חשיפת ה"ווקיזם" המערבי במלוא עליבותו ושטחיותו. למי שלא מכיר את המושג – woke מוגדר כמוּדעות לבעיות חברתיות ובעיקר לאפליה וגזענות. חברי כת ה־woke הקצינו והתנתקו מזמן מהמציאות, בלי קשר לישראל, אבל אירועי הטבח המטלטלים הציפו את הסתירות העמוקות בתפיסות שלהם. הם פשוט נוטים להצדיק כל אלימות כלפי ישראלים, אם היא הגיעה מהפלסטינים המדוכאים. בתפיסה שלהם – יהודי ישראל הם קולוניאליסטים.
בין הפייק שמופץ על ישראל ברשתות החברתיות ("אלה בכלל חיילי צה"ל שאונסים פלסטיניות"); לבין המדיה הליברלית שעדיין מטפלת בחמאס בכפפות של משי (ב"ניו יורק טיימס", למשל, לא הייתה כותרת שהוקדשה למעשי האונס); לבין האנטישמיות המסורתית, לפעמים המאבק נראה מייאש וחסר סיכוי. אבל זה לא נכון. יש הצלחות, גם אם לא השכלנו להפוך את הקערה על פיה.
אוניברסיטת אלברטה הקנדית, למשל, פיטרה השבוע את יו"ר המרכז לנפגעות אונס סמנתה פירסון, אחרי קמפיין רשת מוצלח של החמ"ל של אלה קינן. פירסון חתמה על מכתב שקרא להפסקת אש הומניטרית בעזה, ולהתפטרות מנהיגי המפלגה הדמוקרטית החדשה בקנדה (NDP), כי "חזרו על ההאשמות הבלתי מבוססות שלפיהן פלסטינים נמצאו אשמים בתקיפה מינית".
האוניברסיטה לא רק פיטרה את פירסון, היא גם הוציאה התנצלות. ההערכה היא שכ־70% ממקרי האונס כלל לא מדווחים, ולכן מרכזי האונס אימצו את הגישה שאם יש דיווח, קודם כל מאמינים. האמירה של פירסון ודאי לא עלתה בקנה אחד עם התפיסה הזאת. זו אומנם רק טיפה בים ההכחשות של זוועות 7 באוקטובר, אבל כמו בכל פרויקט הסברתי, גם במקרה הספציפי הזה צריך תוכנית, נחישות, מקצוענות ותקציבים.
לטרגט את האו"ם
לצד הלחימה הקשה של צה"ל בעזה, ישראל מתמודדת עם תעשייה ענפה של שקרים. אין לנו ברירה אלא להתחיל לפרק אותה, להשקיע בכך מאמצים. אי אפשר להתמודד עם הכל בבת אחת, וצריך להבין שזה ייקח זמן. אין מתאימה יותר מנקודת הזמן הנוכחית כדי להתחיל.
במקרה הספציפי של מתקפת האנסים הברברית מרצועת עזה, ישראל חייבת למצות את המאבק ולא להתייאש נוכח אטימות הלב של ארגונים שאינם שוחרי טובתה. הכנת הראיות על ידי המשטרה היא חלק חשוב וראשון, אבל לצדו צריך להתנהל קמפיין מסיבי שיביא למודעות, וגם יטרגט את האו"ם. רוב האנשים אינם מודעים לדרך שבה האו"ם על שלל ארגוניו מתנהל מול ישראל, כולל יוניצ"ף, ארגון הנשים והמועצה לזכויות אדם. כשהם שומעים שהאו"ם גינה מעשה כלשהו או הוציא נתון כלשהו, מבחינתם מדובר במקור סמכותי ואמין.
הגיע הזמן לקעקע את זה, מהרבה סיבות. האו"ם לא הצליח להוציא גינוי לחמאס; הוא מהדהד את הנתונים המנופחים של "הרשויות בעזה", שאין בהם הפרדה בין הרוגים אזרחים למחבלים; הוא לא התייחס לחטופים האזרחים מישראל כאל מקרה חירום הומניטרי; ועכשיו הוא מתעלם גם מפשעי האונס. רק אתמול, לאחר שהופעל לחץ, ארגון הנשים של האו״ם נפגש סוף סוף עם חברות הנציבות האזרחית לפשעי חמאס. ישראל אינה יכולה לשתוק יותר נוכח התופעות הללו, וגם לא יהדות העולם.
בזמנו, כשהאו"ם העביר את ההחלטה שהציונות היא גזענות, ישראל נלחמה. זה לקח שנים, אבל בסוף היא הצליחה לשנות את ההחלטה. גם הפעם אין לנו ברירה אלא להילחם, בנחישות ובחוכמה. על הממשלה הנוכחית למרבה הצער אין הרבה מה לבנות, אבל דרוש גורם מתכלל רציני, שיתאם בין ארגונים מקומיים ובינלאומיים.
יהודי ארה"ב התעוררו גם הם, וזה הזמן לשתף פעולה עם ארגונים יהודיים כדי להתגייס לעשייה שפשוט לא התקיימה בעשור האחרון. בינתיים השתולל נרטיב שחלחל למוסדות הידע המובילים בעולם, והוא מוביל לחוסר אכפתיות משווע כלפי קורבנות יהודים, ולהכחשת הזוועות. מדובר בישראלים שחוו זוועות בסגנון שואה, במקום שאמור להיות ביתו הבטוח של כל יהודי בעולם.
לא מדובר בקמפיין חד־פעמי, אלא בתחילתה של תוכנית שיש לתחזק לאורך זמן. ייתכן שהסוכנות היהודית צריכה לקחת את זה על עצמה, ייתכן שנשות הדסה או ויצו, ייתכן שנשיא המדינה צריך להיות הגורם שיתכלל את התוכנית. מה שבטוח הוא שאין לנו זמן להפסיד. האנטישמיות הממוסדת גדלה למפלצת רבת־זרועות, ואי אפשר פשוט להמשיך לחיות לצדה.