7 באוקטובר הוא תאריך שלעד יהיה חקוק בזיכרון הקולקטיבי שלנו. הרבה אנשים עדיין לא מעכלים את מה שקרה, וחלק גדול מהאנשים לא מבינים עד הסוף את מה שקורה להם כרגע - אז חשוב לי שננסה להבין מה מאפיין את המצוקה שלנו ואם זה נורמלי להרגיש ככה. מאז אותה שבת ארורה הרבה אנשים שואלים אותי שאלה שתמיד מתחילה באותו אופן: "האם זה נורמלי?". האם זה נורמלי לישון עם סכין ליד המיטה? האם זה נורמלי שאני מקפיד לנעול את כל הדלתות בבית? האם זה נורמלי שאני לא מסוגל לראות סרטוני זוועה?
השיקול שלא נלקח בחשבון: מניתוח תורת המשחקים, עסקת החטופים גרועה לישראל
כמו ב־1973: זו הסיבה שגם הפעם התעלמו מהרמזים על מלחמה
נתחיל בלומר שכל אחת מאסטרטגיות ההתמודדות שציינתי פה היא נורמלית. כולן תקינות, וכל אסטרטגיה שבה נבחר להתמודד היא מצוינת כל עוד היא מסייעת לנו להמשיך לתפקד. אם לישון עם סכין ליד המיטה מרגיע אותנו, אז לא צריך להתעסק באם זה נורמלי או לא. ואם בתקופה הזו אנחנו מרגישים צורך לנעול את כל הדלתות והחלונות ולהסיע את הילד לחבר שגר בשכונה במרחק הליכה, זה גם בסדר. הדבר המרגיע הוא שזה יעבור. אז חשוב לא להילחץ מההתנהגויות שלנו ולא להתעסק בשאלה אם זה נורמלי או לא.
מעבר לפגיעה האנושה של כולנו בתחושת הביטחון, מה שמאפיין אירועים כמו אסון התאומים, למשל, הוא שיש המון אנשים שלא היו באירוע באופן ישיר ועדיין חווים תסמיני מצוקה. המושג "פוסט־טראומה" נזרק המון פעמים לחלל האוויר בתקופה האחרונה ובמרבית המקרים עושים בו שימוש לא נכון. הקושי להירדם בלילה, להתרכז, הירידה במצב הרוח, הסיוטים ואפילו תחושות כמו כאבי בטן או כאבי ראש - כל אלה מאפיינים טראומה משנית. כאמור, באנשים שלא חוו את האירוע באופן ישיר, אלא נחשפו לאירוע הטראומטי דרך רשתות חברתיות או טלוויזיה.
כמובן שלא כל מי שנחשף לאירועים סובל מטראומה משנית. זה מאוד תלוי במידת העמידות והחוסן הנפשי שלנו. אבל מה שחשוב להבין הוא שכל עוד האירוע עדיין כאן ואיתנו, תסמינים אלו לא נחשבים לפוסט־טראומה. מדובר על תסמינים נורמליים שהיינו מצפים מכל אדם בעל יכולת לחוש חמלה ואמפתיה במידה כזו או אחרת. האירועים שלהם נחשפנו אינם אירועים שלבני אדם יש כלים להתמודד עמם, הם הרבה מעבר לטווח, ולכן גם התגובה הנפשית היא בהתאם.
שבחי ההדחקה
פוסט־טראומה, כשמה כן היא - תסמינים שמתרחשים כמה חודשים לאחר שהאירוע הטראומטי חלף. בהקשר זה חשוב לציין כי הדחקה אינה מילה גסה – הדחקה היא דרך התמודדות. רובנו מסוגלים להדחיק אירועים בהצלחה, וזה מצוין. כאשר יש כשל של הדחקה – אז צריכים להיכנס אנשי המקצוע שיצטרכו להציף את הטראומה באמצעות חשיפה הדרגתית מבוקרת, כדי לבנות בתוכם את החוסן וללמד אותם שהם מסוגלים להתמודד. לכן אם אתם מרגישים שאנשים בסביבתכם מדחיקים את הטראומה, אל תנסו לדחוק בהם לדבר.
ואכן, בשבוע השני למלחמה יצא מסמך של הסתדרות הפסיכולוגים שהמסר המרכזי שלו הוא שבכל פעם שאתם שואלים אדם שעבר הרגע טראומה ועדיין חווה אותה, על האירוע שהוא עבר, לא רק שזה לא מועיל לו - זה רק מעצים ומחיה אצלו את הטראומה. בתור דיסציפלינה, חלחלה ההבנה שלא כל האנשים מגיבים באותו אופן לטראומה. בעבר כל איש ביטחון שעבר אירוע ירי או היתקלות נדרש לעבור תשאול – debriefing - אבל היום אנחנו מבינים שלא רק שלרוב האנשים זה לא מועיל, זה עלול להזיק להם. התזמון הוא קריטי. לא כל האנשים מוכנים לדון בחוויותיהם מיד. חלקנו צריכים זמן כדי לעבד ולהשלים עם מה שקרה, לפני שנהיה מסוגלים לדבר על מה שקרה.
בנוסף, השאלה איך אתה מרגיש או השאלה הקלאסית – ספר לי מה עובר עליך, היא לא תמיד השאלה הנכונה לשאול. הבקשה מהאנשים שעברו טראומה לשחזר את האירועים מייצרת הצפה רגשית. כמובן שאם למישהו יש צורך לספר – זה בסדר גמור. חשוב להקשיב אבל לא לדלות את המידע בכוח. מה שצריך לעשות הוא להיות שם מבלי להאיץ באדם.
אשמת הניצולים
תחושות נוספות שמאוד מאפיינות אנשים בתקופה הזו הן רגשות אשם. אשמת ניצולים (Survivor's guilt) הוא מושג שטבע הפסיכיאטר האמריקאי ד״ר רוברט ליפטון, לאחר שחקר את תושבי יפן שנפגעו במתקפות הגרעיניות ב־1945, את שורדי מחנות ההשמדה של הנאצים וחיילים שנלחמו בווייטנאם. מדובר על תחושות של אנשים שנכחו באירוע הטראומטי וחשים אשמה על כך שהצליחו לשרוד בעוד אחרים לא.
אבל לא רק מי שהיה באירוע מרגיש אשמה. זה קורה להרבה מאיתנו. האשמה מופיעה כשמנסים לחזור לעבודה, לקיים שגרת חיים, ללכת לקניון או אפילו לצחוק מבדיחה. לאשמה יש רגש פונקציונלי. היא מייצרת אצלנו אשליה של שליטה. אם אני מרגיש אשמה – זה אומר שיכולתי לעשות או לפעול אחרת ואז המציאות הייתה שונה. תחושת אשמה למעשה ״עובדת״ עלינו וגורמת לנו להאמין שיש מרכיב של ודאות בחיים ושאם היינו מתאמצים יותר, אז האירוע היה נמנע. אנשים תמיד יעדיפו מציאות קשה ככל שתהיה על פני מציאות של חוסר ודאות. תחושת אשמה מאפשרת לנו להאמין שהעולם לא אקראי לחלוטין. אקראיות גורמת לתחושת חוסר אונים, ותחושת אשמה יוצרת אשליה של שליטה - אם הייתי עושה יותר, המצב היה נראה אחרת.
בנוסף, אם אני הולך לעבודה או לשיעור פילאטיס ומרגיש אשמה – זה גורם לי להרגיש טוב יותר עם עצמי, כי אם אני מרגיש אשמה – אני לא באמת נהנה ממה שאני עושה. במידה מסוימת, האשמה משמרת אצלנו את הזיכרון של מה שקרה. מצד שני אם אני לא מרגיש אשמה – אז איזה בן אדם אני? יש כל כך הרבה אנשים שסובלים, ואני ממשיך בחיי.
לכן לאשמה יש תפקיד הישרדותי – היא מאפשרת לי לחיות בחברה ולדאוג לשאר האנשים בקהילה. אם במהלך האבולוציה לא היינו משמרים את החיים בקהילות, לא היינו שורדים. הקהילה או השבט הם אלה שעזרו לנו לשרוד, ולכן אשמה בעקבות טראומה של אחרים – משמרת את תפקיד הקבוצה בחיי: אני חלק מקבוצה גדולה, וכשאירוע קשה קורה לאנשים בקבוצה שלי – אני מרגיש רע. זו גם הסיבה לכך שחלק מהאנשים, למרות הקושי הכרוך בכך, מכריחים את עצמם להמשיך לצפות בסרטוני הזוועה, זה נותן להם תחושה שהם עושים משהו עבור שימור הזיכרון הקולקטיבי.
אחד הדברים שנמצאו כמאוד יעילים בהתמודדות הזו הוא עשייה. אשמה ודאגה הינן רגשות פסיביים, אבל עשייה למען האחר, התנדבות, תרומה, עזרה לאחר – פועלות על מעגלים עצביים במוח שמפחיתים חרדה ואשמה. ואכן, אצל אנשים שעוסקים בהתנדבות למען האחר נמצא חוסן נפשי גבוה יותר, פחות תחושות אשמה וחרדה ויותר תחושת משמעות, שמסייעת להתמודד עם הקושי.
הכותבת היא חוקרת התנהגות בעידן הדיגיטלי, אוניברסיטת רייכמן, הרצליה
[email protected]