ישראל מתמודדת עם דרמה אנושית שכמותה לא חוותה בכל שנות קיומה. הבטחת חייהם, שלומם וביטחונם של נשים ישישות, ילדים וילדות רכים, גברים שנחטפו באופן ברברי והוחזקו במנהרות בתנאים בלתי אנושיים בידי טרוריסטים שברצחנותם האכזרית מזכירים את הנאצים.
זאת לא שתיקה רועמת. זאת האלמות, השתתקות שחושפים מבוכה, בלבול, העדר אומץ לב ציבורי, חוסר רגישות למצוקות של הסובלים ונכונות כל שהיא לביטוי של עידוד וקורת רוח לבני משפחות המשוחררים.
בחודש דצמבר שנת 1953 נחטף בלוד יהודי, חייל, רב סמל בכיר בשם נסים טולידאנו על ידי מחבלים ערביים.החוטפים הציגו תנאי לשחרורו אם ישראל תשחרר אחד מראשי אנשיהם שנידון למאסר עולם באשמת רצח יהודים. המחבלים לא המתינו ורצחו את החייל החטוף באותו ערב. רבה הראשי של לוד, באותו זמן, הרב הגאון נתן אורטנר זכר צדיק לברכה נשאל על ידי בני משפחת החייל החטוף ותושבי לוד, האם לפי ההלכה צריכים להיענות לתביעת המחבלים על מנת להציל את חייו של החייל החטוף. הרב השיב במאמר תשובה ארוך ומפורט, שפורסם לאחר מכן בספרו "יד נתן". התשובה היא מרתקת מבחינה הלכתית. הרב המנוח מזכיר ומפרט את כל המקורות העוסקים בפדיון שבויים – החל מהתלמוד ועד לרמב'ם, לרמב'ן ולפוסקי הלכה מפורסמים.
המסקנה המשותפת לכל המקורות שהרב המנוח מזכיר ומסביר היא "שבמקום שיש סכנת נפשות לא רק שלא חוששים מפני מה שעתיד לקרות בעתיד, אלא גם כאשר התופעה חוזרת על עצמה פודין במקום סכנה... שאף שתופעת החטיפות שהיא כדי ללחוץ על שחרור מחבלים חוזרת על עצמה, בכל זאת אין להימנע מפדיון כאשר יש סכנת נפשות". בדיוק כפי שהממשלה נהגה ונוהגת היום.
גם חברי הכנסת של שתי המפלגות החרדיות ש"ס ו'יהדות התורה' לא השמיעו ולא פרסמו שום תגובה או התייחסות כל שהיא להתנהלות הממשלה וצה"ל בהקשר למאמץ לשחרור החטופים. שתיקתם איננה צריכה לעורר תימהון. חברי הכנסת החרדים, במיוחד של 'יהדות התורה', הם במבוכה ומעדיפים לשתוק. המלחמה חשפה את ראש הממשלה בנימין נתניהו כיעד לביקורת ודרישות לסילוקו. חברי הכנסת של 'יהדות התורה' תומכים בנתניהו, סוגדים לאישיותו ומתפללים להישארותו בתפקיד. לא פלא שהם נבוכים לנוכח קריסתו הפוליטית של ראש הממשלה הנערץ עליהם. מה כבר הם יכולים לומר לאירועים מזעזעים שלדעת רבים הם תוצאות התנהלותו?
התרעות פיקוד העורף