בנאום שנשא נשיא מצרים ב־17 באוקטובר טען עבד אל־פתאח א־סיסי כי ארצו "דוחה מכל וכל את עקירת הפלסטינים מאדמתם". גירושם של תושבי רצועת עזה אל חצי האי סיני, הזהיר הנשיא, יוביל להגברת האיום הביטחוני ומתקפות הטרור משם על ישראל, שיסכנו את הסכם השלום שנחתם ב־1978 בין המדינות. יתרה מזאת. מהלך זה, שלדבריו צפוי להביא בהמשך לגירוש פלסטינים נוספים מהגדה המערבית לירדן, עלול להוביל בתורו לערעור הסטטוס קוו הפוליטי־חברתי והיציבות הביטחונית והכלכלית.
במקום לבסס מעמדה באזור: ירדן מעמיקה את המשבר מול ישראל | ד"ר ענת הוכברג מרום
האיום הגלובלי עלול להתלקח בכל עת לפיגועים רצחניים | ד"ר ענת הוכברג-מרום
וכך, בעודו מביע תמיכה בלתי מסויגת בציבור הפלסטיני ובהקמת מדינה פלסטינית עצמאית, א־סיסי אף מציע מנגד שישראל תקלוט אליה את תושבי עזה ותיישבם בנגב עד לסיום המלחמה. מבחינתו, לסנטימנט הפלסטיני יש השפעה משמעותית על הביטחון והיציבות האזורית, ועל ישראל להימנע מלדרוש את דחיפתם של תושבים אלה לשטחה של ארצו.
נוכח השילוב בין הדאגה לפלסטינים והמתחים מול חמאס, היחסים ההדוקים עם ישראל ושלל האתגרים המדיניים, הביטחוניים והכלכליים העצומים הניצבים בפניו, א־סיסי נאלץ להתמודד עם שורת החלטות אסטרטגיות שיעצבו במידה רבה את גורל מצרים והאזור. החרפת המלחמה, ובעיקר החשש מהסלמתה, בין היתר נוכח הזיקה בין האירועים ברצועת עזה לכאוס שמתחולל בסיני, דוחפים אותו להגביר את מעורבותה של קהיר במאמצי התיווך בין הצדדים. זהו תיווך שנושא כבר עתה דיווידנדים מדיניים, גם אם הם חלקיים (ובראשם שחרור חלק מהחטופים תמורת פסק זמן הומניטרי), נכסים אסטרטגיים לצד דילמות והשלכות גיאופוליטיות וביטחוניות מורכבות וארוכות טווח.
סוגיה אסטרטגית רגישה
לא בכדי סוגיית התיווך של מצרים בעימות בין ישראל לחמאס, ועוד דווקא כעת נוכח הצהרות בכירים בישראל בנוגע לחיסולו המוחלט של הארגון והגעת אלפי פליטים לשטחם, מעוררת דאגה רבה במסדרונות השלטון בקהיר. מצרים, עם 109 מיליון תושביה, ש־95% מהם מתגוררים באזור הנילוס המשתרע על פני כ־5% בלבד משטחה, היא המדינה המאוכלסת ביותר בעולם הערבי. על רקע משאביה המוגבלים ומצוקתה הדמוגרפית, בין היתר נוכח הגעת 300 אלף פליטים סודנים לדרום המדינה, הצפי לגל נוסף עלול להחריף את הלחץ.
בהתחשב בממדי העוני (27.9% בשנת 2022), במצבה הכלכלי (אינפלציה בשיעור 39.7% באוגוסט, פיחות של 50% בערך המטבע המצרית לעומת הלירה, וכן צמצום עתודות המט"ח ל־35 מיליארד דולר לעומת כ־41 מיליארד ב־2022) ובתלותה הרבה בקרן המטבע הבינלאומית ובמדינות המפרץ (הלוואות בהיקף של 3 ו־13 מיליארד דולר, בהתאמה), הרי שחזרתם של פליטים פלסטינים ועקורים תושבי רצועת עזה אליה עלולה, כאמור, להביאה לנקודת רתיחה, לפגוע במאמציה לשקם את הכלכלה, לסכן את יציבותה הפוליטית־חברתית ואת ביטחונה.
מסיבה זו, ממשלת קהיר, שאסרה על קיום פעילותם של חמאס ותנועת האחים המוסלמים בשטחה עוד בעבר, לרבות פעילותם של מוסדות וארגונים הקשורים אליהם, אף סגרה ב־2007 את מעבר רפיח – נקודת הכניסה היחידה שמקשרת בין הרצועה לסיני ושאינה בשליטת ישראל. בנוסף, היא חסמה את צירי ההברחות שבאמצעותם הועברו לוחמים, כספים וסחורות וכן נשק, אמל"ח וציוד צבאי אחר, דרך סיני והים וכן מסודן ולוב לתוך שטחה.
בראייה אסטרטגית כוללת, האיום הביטחוני הנשקף מצד פלגים של חמאס ושל ארגונים פלסטיניים ואסלאמיסטיים אחרים, תאי טרור ג'יהאדיסטיים לצד מגוון קבוצות מיליטנטיות שחלקן אף קשורות לחמאס ופועלות ברחבי סיני תוך שיתוף פעולה איתו - מעורר מתח רב בהנהגה המצרית. מבחינתה, מלחמת חרבות ברזל המתחוללת ברצועת עזה, הגובלת במצרים, היא "פצצה מתקתקת", שיכולה לצאת משליטה. היא עלולה להצית התלקחות אזורית שתמשוך אליה קבוצות רדיקליות וגורמים קיצוניים אלה ואחרים שיובילו, בתורם, להסלמה משמעותית.
מדובר בהרחבת זירת העימות והתפשטותו לאזורים נוספים (יהודה ושומרון או מזרח ירושלים), להעמקת השפעתו והשלכותיו של העימות, תוך העמקת המשבר הפיננסי במצרים, שתגרור התפרצות עממית ופגיעה מהותית במרקם הפוליטי־ביטחוני המצרי, בכלכלה ובשוקי האנרגיה באזור (דוגמת הטלטלות במשק הגז ויבוא הגז מישראל).
כל זאת, לצד ובנוסף למאבקיו של א־סיסי על עמדת בכורה בצמרת העולם המוסלמי, הערבי והפלסטיני, המשפיעים רבות על תפיסותיו וגישתו האסטרטגית.
קהיר מחויבת מתמיד
על רקע זה, כבר עתה מסתמן כי אף שמצרים תיווכה בסבבי לחימה קודמים בין ישראל לחמאס, הסיוע שהיא מקבלת הפעם מהממשל האמריקאי - לצד הגיבוי שלו היא זוכה מהליגה הערבית, ערב הסעודית והרשות הפלסטינית - תורמים רבות לתהליך המשא ומתן שאותו היא מקדמת. יתרה מזאת, נוכח הרגישות הרבה הכרוכה בהחזרת כל החטופים הישראלים משבי חמאס, ועל רקע השילוב בין שלל האתגרים המורכבים מבית ומחוץ שאיתם היא מתמודדת - חשיבות מעורבותה ומחויבותה של קהיר הפעם גבוהות מתמיד. אינדיקציה לכך מהווה בין השאר הצטרפותו הרשמית של עבאס כאמל, ראש המודיעין המצרי, לפגישה עם עמיתיו מארה"ב, קטאר וישראל.
כמו כן, על רקע המעורבות העמוקה של ממשלת אנקרה, ובעיקר של ממשלת דוחא (אויבתה האידיאולוגית שתומכת באיראן), עמדתן הדומיננטית והתמיכה הנרחבת של שתיהן בארגון הטרור לעומת העוינות העמוקה השוררת בינו לבין ממשלת קהיר המצדדת בישראל, אין ספק שעמדתה האסטרטגית של מצרים, במיוחד כעת, עשויה להיות מכרעת, בעודה חותרת לבסס מעמדה והשפעתה בזירה הפלסטינית, כמו גם בעולם הערבי והמערבי.
התבוננות מקרוב אף מראה כי הגעה להסדר של הפסקת אש תמורת שחרור החטופים מהווה הזדמנות קריטית בעבורה למנף את נכסיה האסטרטגיים. מדובר בניצול שעת משבר והפיכתה להזדמנות למצב את תדמיתה כמתווכת בינלאומית, לעצב מחדש ולהדק את יחסיה וקשריה עם מדינות האזור. בעבור א־סיסי זוהי שעת כושר לשפר את דימויו כנשיא חזק, בין היתר לקראת הבחירות שייערכו שם בחודש הבא, וכן כמנהיג עוצמתי ורב־השפעה שפועל להחלשת האיום הביטחוני של חמאס ולחיזוק שליטתה ומעמדה מנגד של הרשות הפלסטינית כריבון של העם הפלסטיני גם ברצועת עזה. מהלכים אלה, הצפויים להקרין על היחסים עם ישראל, עתידים להוביל לעיצוב תהליכים בינלאומיים נוספים, מדיניים ואחרים שיובילו לשרטוט מפת יחסים, אינטרסים וגבולות חדשים במזרח התיכון.
רצף טריטוריאלי
בראייה מערכתית כוללת, אין ספק שקרבתה לרצועת עזה, היסטוריית היחסים בינה לבין הפלסטינים והעובדה שמוצאם של רבים מארגוני הטרור ומנהיגי התנועות הפלסטיניות ובראשם חמאס במצרים (לרבות דאע"ש אל־קאעידה וארגוני טרור נוספים בתנועת האחים המוסלמים, שהוקמה ב־1928 במצרים על ידי חסן אל־בנא) מקנות לקהיר עמדה קריטית במאמצי התיווך. עם זאת ועל אף חוסר האמון והעוינות ההדדית בינה ובין חמאס, על פניו מסתמן כי החזרת ה"מנדט" המצרי על רצועת עזה, הגם שבאופן זמני וחרף התנגדותה הפומבית לכך, היא פתרון אולטימטיבי ואולי גם היחידי נוכח נפיצות הסכסוך והסלמתו. לא זו בלבד שהרצועה הייתה תחת שלטון מצרי לפרקים ממושכים בהיסטוריה המודרנית (עוד ב־1831), המצרים הם היחידים שיודעים ויכולים לכפות שלטון בעזה כפי שפעלו בעבר נגד תנועת האחים המוסלמים.
כתישת חמאס, הרס ומיטוט יכולותיו - הם יעדיה של ישראל, ורבים בעולם ישמחו לכך. בהתחשב באינטרסים האסטרטגיים של מצרים, של הרשות הפלסטינית, של מדינות ערב ושל שאר מדינות האזור ובהן ישראל, יצירת רצף טריטוריאלי מעזה לחצי האי סיני ושליטה זרה במרחב זה – בין היתר בסיוע כוח בינלאומי שבו מעורבות חברות "הסכמי אברהם" או מדינות אחרות – עשויה לסייע בהתמודדות עם פעילות הטרור. מעבר ובנוסף לחבילת סיוע אמריקאית נדיבה, לתמריצים ולמענקים כלכליים שיחלצו את מצרים ממצוקותיה, גיוסה של הקהילה הבינלאומית ומדינות המפרץ לפרויקט מסוג זה יסייע לייצב ולפתח את האזור. פרויקט גיאופוליטי־ביטחוני זה טומן בחובו פוטנציאל רב, בעיקר נוכח נפיצות הסכסוך הישראלי־פלסטיני והסלמת המלחמה בחמאס.
הכותבת היא מומחית לגיאופוליטיקה, למשברים בינלאומיים ולטרור עולמי
[email protected]