1. דווקא גדי?
הם היו בסיומו של סיור בתוך הרצועה. הרמטכ"ל ה־20 בני גנץ והרמטכ"ל ה־21 גדי איזנקוט. הם הגיעו לאוגדת עזה. עמדו שם יחד. פתאום נכנסת קצינת הנפגעים. הם הביטו זה בזה וידעו. זה או הבן של בני, או הבן של גדי. לשניהם יש בנים שנלחמים בזמן הזה בתוך עזה. לך תדע מה חלף בראשו ובלבו של כל אחד מהם באותן שניות גורליות. כמו ב"אשה בורחת מבשורה", רק ברמטכ"לים. הרולטה הרוסית נחתה על גדי.
בעיצומה של המלחמה: עימות חריף בלשכת נתניהו | דיווח דרמטי
ליברמן בדרך לממשלה ולקבינט? גדעון סער שלח רמז עבה
ופתאום, נופלת עליך הבשורה הזו שאין אחריה דבר. בשורה שמרוקנת אותך בבת אחת, שמדוממת את רעשי הרקע, שמותירה בעקבותיה רק דממה דקה. למה גדי? למה דווקא הוא? האיש הצנוע הזה, הפטריוט האולטימטיבי, הממלכתי, הענייני עד כדי יובשנות. הגולנצ'יק, בן לעולי מרוקו מישראל השלישית, שנולד בטבריה, גדל באילת ומעולם לא בא בטענה כלשהי. מעולם לא קופח. "אל תתבכיין, תצטיין", היה עונה למי שניסה לפרוט על נימי מוצא וקיפוח. אז למה זה מגיע לו? האיש בילה 42 שנה על מדים. הוא כבר קיבל כדור בראש, ושרד. הוא שילם את חובו לחברה. למה הוא צריך לאבד את בנו הצעיר גל, האהוב עליו כל כך?
יש לך זמן פנוי? למה שלא תלמד/י אנגלית? לחצו כאן לשיעור ניסיון מתנה וללא התחייבות>>
איזנקוט הוא לא ישראל השנייה, וגם לא השלישית, כפי שנכתב כאן בפסקה הקודמת. גדי איזנקוט הוא ישראל הראשונה. ישראל של מעלה. ישראל של הישראלים שאוהבים את המדינה שלהם, ששואלים את עצמם מה שג'ון קנדי אמר פעם: אל תשאל מה המדינה יכולה לעשות למענך, אלא מה אתה יכול לעשות למענה. אני מכיר אותו מאז היה מזכיר צבאי של אהוד ברק ב־1999. קוראי הטור הזה יודעים את מידת ההערכה שאני חש כלפיו. אין לו בכל הגוף גרם אחד פוליטי. הוא היחיד שאני יכול להגיד עליו בלב שלם ופה מלא שרק טובתה של המדינה בראש מעייניו. טובתה של המדינה, ותו לא.
בשנה האחרונה, מאז פרוץ ההפיכה המשטרית והצטרפותו של איזנקוט לפוליטיקה במחנה הממלכתי, הוא השתנה. הקצין הנינוח, הרגוע, האנליטי וקר הרוח איבד את שלוות רוחו. פניו קדרו. ניהלתי איתו כמה שיחות שמהן יצאתי במועקה אדירה. מכל אלה שהזהירו את הציבור מקטסטרופה מתקרבת, איזנקוט היה הבולט ביותר. כמה מהשיחות שקיימנו בעניין הזה מצאו דרכן לעמודים האלה.
הוא לא הסתפק בנאומים מעל דוכן הכנסת, בראיונות לתקשורת או בשיחות רקע. הוא גם כתב ניירות, מסמכים ומכתבים למקבלי ההחלטות. בפעם הראשונה בחייו הוא חשש באמת. חשש לגורל המדינה. ניסיתי להבין למה הוא מודאג כל כך. פגשתי אותו בימיה האחרונים של מלחמת לבנון השנייה. הוא היה אז ראש אגף המבצעים. בניגוד למצב הרוח הכללי ששרר אז, הוא חשב שהמלחמה הסתיימה בניצחון ישראלי. הוא התבסס על ניתוח קר ונקי של הנתונים. עברו כמה שנים, והתברר שהוא צדק. אז למה הוא כל כך מודאג עכשיו?
לא הבנתי מה העכיר כל כך את שמיו, מה הפך אותו לנביא זעם, פוזה כל כך לא מתאימה לו. ב־7 באוקטובר הבנתי. איזנקוט הזהיר ממלחמה. הוא הבין שהשמיים משחירים בענני סערה. הוא פחד מפרשנות לא נכונה של אויבי ישראל את הקרע הפנימי בתוכה. הוא ניסה לעלות לגג ולהוריד ממנו את המשוגעים. הוא האמין, בתמימותו, שהם יאמינו לו, כי זה הוא. כי לא מדובר כאן במישהו שבא לעשות סיבוב פוליטי, אלא במישהו שבא לשירות מילואים אחרי שירות סדיר של 42 שנה. מישהו שלא ממציא סכנות כמנוף פוליטי כדי להסיט את הציבור למטרותיו. אבל לא הקשיבו לו.
אזהרותיו של הרמטכ"ל ה־21 התגשמו במלואן, בתצורה המפלצתית ביותר שאפשר להעלות על הדעת. אתמול, בעודו מסייר יחד עם עמיתו הרמטכ"ל ה־20 בני גנץ בתוככי רצועת עזה, השיגה אותו הבשורה על נפילת בנו. פעם, לפני 24 שנה, תיארתי כאן בטור הזה איך הוא נכנס לראש הממשלה ברק (כשהיה מזכירו הצבאי) כדי לבשר לו בשורת איוב נוספת בימי פרוץ האינתיפאדה השנייה. ברק, כתבתי, יכול היה להבין שמדובר בבשורה קשה מהצצה בפניו הארוכות של תא"ל איזנקוט. "שמע", אמר לי כשנפגשנו באחד הסיורים כעבור זמן מה, "אתה יכול לכתוב עליי הכל, אבל פנים ארוכות? נראה לך שיכולות להיות לי פנים ארוכות?".
צחקנו. יש לאיזנקוט חיוך רחב, אבל מבויש והפנים הכי עגולות שאפשר. נדמה לי שעכשיו הן ארוכות. איך הוא יחייך עכשיו, אני שואל את עצמי כשאני כותב את הטור הזה, איך אפשר לחייך עכשיו. עקבתי אחריו בשנה האחרונה בהשתאות. בשלושת העשורים האחרונים ליוויתי רבים וטובים במהלכי כניסתם לפוליטיקה. חלק הצליחו יותר, חלק פחות. בדרך כלל זה נגמר בבכי. מעולם לא נתקלתי באדם שהחלטתו להיכנס לפוליטיקה נקייה לחלוטין משיקול אישי כלשהו. אולי להפך.
במהלך כהונתו כרמטכ"ל אובחן איזנקוט כחולה בסרטן הערמונית. האבחון היה בשלב מקדמי של המחלה, הגידול הוסר, והוא המשיך בתפקידו כרגיל. בתוכו פנימה עבר טלטלה מסוימת ומובנת. הוא לא מגלומן. הוא לא מהנסיכים האלה שכיוונו מלכתחילה לראש הפירמידה. כשהיה מ"מ, לא אמרו עליו שיהיה מח"ט, וכשהיה מח"ט, לא אמרו עליו שיהיה רמטכ"ל. אבל כשהיה רמטכ"ל, ידעו שהוא המתאים מכולם.
כשהחליט להתייצב לדגל ולהיכנס מתחת לאלונקה (קלישאה, אבל במקרה שלו היא מדויקת), זה היה נטו למען המדינה. כך גם כשנכנס, יחד עם בני גנץ, לשרת בקבינט המלחמה של ממשלת נתניהו, הכושלת ומחפירה בממשלות ישראל. "שום דבר לא מעניין עכשיו חוץ מלנצח במלחמה", הוא אמר אז למי שאמר. מכיוון שאיזנקוט יודע מצוין בידיים של מי הייתה נתונה הנהגת המדינה באותם רגעים, ההצטרפות שלו ושל גנץ (וגדעון סער, שצורף לקבינט) עשתה את ההבדל.
היא עשתה אותו מול הצבא: כל הקצונה הבכירה, מהרמטכ"ל הרצי הלוי דרומה, נשמו לרווחה כששני הרמטכ"לים, ה־21 וה־20, הצטרפו לקבינט המלחמה. היא עשתה אותו מול הקהילייה הבינלאומית ובעיקר האמריקאים, הרוחשים כבוד עצום לגנץ ולמדו לכבד מאוד גם את איזנקוט. היא גם סייעה לנתניהו ועדת חנפיו העלובים לבצר את מה שנותר מהלגיטימציה שלהם מול הציבור. מי שניסה להגיד לאיזנקוט שהם מצילים את נתניהו, שהם מושיטים לנתניהו סולם חילוץ במקום להפיל אותו, לא זכה לקשב כלשהו. כשהוא נכנס לקבינט המלחמה, הוא חשב רק על צה"ל, על קציניו, על לוחמיו, על הצורך להוציא את הצבא והמדינה מהבור השחור שאליו נפלו ב־7 באוקטובר. הוא עוד לא ידע לאיזה בור שחור ייפול בעצמו.
משפחות החטופים שחזרו לבתיהם בשבועיים האחרונים לא יודעות עד כמה הן חייבות את זה לאיזנקוט. אלמלא הצטרפו שני הרמטכ"לים לקבינט המלחמה, סביר להניח שהמהלך לא היה קורה. באותם ימים היו כל מקבלי ההחלטות הנגועים במחדל הנורא של 7 באוקטובר, מראש הממשלה נתניהו ושר הביטחון גלנט ועד הרמטכ"ל הרצי הלוי, שרויים בתוך טראנס נקמה מטורף ולא הסכימו אפילו לשקול כמה ימי הפוגה. היה זה איזנקוט שדחף את הנושא קדימה בכל הכוח. זה כלל עימותים לא פשוטים בתוך קבינט המלחמה ועימותים פשוטים עוד פחות בקבינט המורחב, בעיקר מול איתמר בן גביר. "קשה לראות את זה קורה בלי הדחיפה החזקה של גדי", אמר לי אתמול מישהו שהיה בדיונים האלה, "הוא היה ברור ונוקב לגמרי, הוא אמר שהמדינה הפקירה את האנשים האלה פעם אחת והיא לא יכולה להקריב אותם פעם שנייה".
הוא לא חשב שצריך ללכת לעסקה עם חמאס על חשבון הניצחון. להפך. הוא דחף, יחד עם גנץ, לכניסת צה"ל לדרום הרצועה עוד בשלבים הראשונים. הוא האמין ששבוע או עשרה ימי הפוגה לא יפגעו במומנטום של צה"ל אבל צריך למצות כל מאמץ כדי להחזיר אזרחים, נשים, ילדים קטנים וקשישים לבתים שמהם נחטפו לאחר שהופקרו על ידי הצבא והמדינה. הוא הצליח במשימה הזו. ישראלים רבים כל כך חייבים לו את השמחה שחזרה לשרור במעונם. שמחה שלא תשרור במעונו בזמן הנראה לעין, אם בכלל.
2. שגרת הביזה
המועקה גדולה, בעיקר כשאתה נזכר בצד האפל של הירח שלנו. כי באותו יום שבו נופל בנו של הרמטכ"ל ה־21 גדי איזנקוט, מתפרסם (ב"הארץ") ששר החוץ מתכוון להנפיק דרכון דיפלומטי לבנו של ראש הממשלה. יום קודם, מעבירה הקואליציה בקריאה ראשונה תקציב מושחת, רקוב, מצחין למרחוק. האתרים נשטפים על ידי תמונת הניצחון המחליאה של עדת הליסטים: במרכז הפריים דמות חיוורת אך צוהלת משל אנו בעיצומה של שמחת בית השואבה. דמותו של קבלן ההריסות הראשי, יריב לוין. מימינו צוהל לא פחות איתמר בן גביר, האיש שעד לפני זמן קצר ראש הממשלה לא הסכים להצטלם איתו. מימין, ראש הממשלה עצמו מרכין ראש כדי לקרוא משהו במכשיר הסלולרי של עידית סילמן, השרה להגנת הסביבה, אותה "אידיאולוגית" מעלי אקספרס שמכרה את נשמתה לשטן והביאה להפלתה של ממשלה טובה לישראל, לטובת כנופיה שמובילה אותה לחורבן.
מכל הדברים המחרידים שקורים לנו כאן לאחרונה, דווקא העניין הזה של התקציב הוא המקומם ביותר. הרי האסון כבר קרה. האדמה כבר רעדה. קשה למצוא ישראלי שלא נפגע ישירות או בעקיפין ממה שקרה כאן, שלא לדבר על המותג "ישראל" ששותת עכשיו דם בראש חוצות. ואם נפרוט את זה לפרטים, הרי שיש לנו מעל 400 חיילים הרוגים. קרוב לאלף אזרחים שנשחטו.
יש לנו עדיין 137 חטופים בעזה, ביניהם נשים, קשישים וחולים. מעל עשרת אלפים פצועים, חלק ניכר מהם באורח קשה. עשרות אלפי נפגעי טראומה. 200 אלף מפונים. הגליל עומד שומם. חלק מהנגב כנ"ל. הכלכלה מתרסקת. התאבדויות. דיכאונות. עשרות נשים שנאנסו באכזריות בידי חיות אדם. אלפי עסקים קורסים ועצמאים מתפרקים. מאות אלפי מילואימניקים מגויסים. מאות אלפים חוששים מכל דפיקה בדלת. ומול כל זה, בקואליציה עסקים כרגיל. הביזה נמשכת. הבוזזים חוגגים בלי בושה, מול המצלמות והזרקורים. עולם כמנהגו נוהג.
כל נופלי צה"ל, ללא יוצא מן הכלל, בכל הדרגות, מכל המקומות והיחידות, הם מגש הכסף שלנו. ועכשיו, נעבור לכסף. כלומר לביזת הכסף לא רק שהכספים הקואליציוניים המקוריים, מיליארדים כבדים, כמעט לא קוצצו. לא רק שהמשרדים המיותרים, שעולים מיליארדים, לא בוטלו. מתברר עכשיו שבתקציב החדש שהשודדים אישרו השבוע, אותם משרדים מיותרים קיבלו תוספות תקציב. כן, זה אמיתי. קרן מרציאנו הביאה את הדוגמאות: משרד ירושלים של השר מאיר פרוש עלה מ־24 מיליון שקלים ל־68 מיליון. משרד המורשת של עמיחי אליהו, שהוא בכלל פיצול ממשרד ירושלים, היה 74 מיליון. בתקציב החדש, 101 מיליון. אורית סטרוק מהמשימות הלאומיות? הייתה 133 מיליון, קפצה ל־343 מיליון. ככה עפו להם צ'יק צ'ק עוד 210 מיליון שקל. כמעט רבע מיליארד.
הלאה: המשרד לקידום מעמד האישה קפץ מ־3.5 מיליון שקלים בשנה ל־15 מיליון. המשרד הזה היה עד לאחרונה רשות ממשלתית רזה ויעילה. הוא הפך למשרד פוליטי מסורבל כדי למצוא פתרון להוד גאונותה מאי גולן. ואם בגאונים עסקינן, אז מה עם דודי אמסלם? יש לו משרד לשיתוף פעולה אזורי. בחיי. זה לא שהוא עסוק רק בהדחתו של יו"ר הדואר המצליח. הוא מנסה גם להחריב את האזור במקביל. למשרד הזה היה תקציב של 22 מיליון, שגדל בתקציב החדש ל־38 מיליון. אין, אין לתאר.
וישנו משרד התפוצות של עמיחי שיקלי. מ־56 מיליון שקלים ל־91 מיליון. ולמי לא נשאר? רק לגילה גמליאל. המשרד המיותר בתכלית שלה, משרד המודיעין (שלא היה ב־7 באוקטובר), קוצץ מ־25 מיליון שקלים ל־22 מיליון. לעג לרש. ההיסטוריה לא תסלח לחבורת הפושעים הזו. אין סיכוי שהיא תשכח. ההיסטוריה לא מפחדת ממכונת הרעל. היא תספר לדורות הבאים מי החריבו את מדינת היהודים. מי לקחו מדינה משגשגת, פורחת, מובילה ונאורה, לשכונה חבוטה, אלימה, קיצונית ומשיחית. את החשבון הם כבר ישלמו שם, בערך שלהם בוויקיפדיה, במורשת העוועים שלהם, בהפיכתם לשמות נרדפים לשואה מודרנית.
3. אויב בבחירה אישית
אבל לא צריך להוריד ראש. כי אנחנו ננצח. כל מי שמכיר את הרוח הישראלית, הרוח שמנשבת עכשיו מפאתי בארי ועד משגב עם, מג'באליה ועד מושב אביבים, יודע שננצח. כל מי שרואה מה קורה בבתי החולים השיקומיים, כשפצועים כרותי רגליים מנסים לחזור לצבא, כל מי שצופה בגל העצום של מתנדבים מכל המינים, הסוגים והגדלים; כל מי שמדבר עם המילואימניקים ובודק את מצב רוחם של הלוחמים, יודע שננצח. שצריך הרבה יותר מחבורת פוליטיקאים חסרי מצפון וגבולות כדי להכריע את כל זה.
יש גם מי שעושים פוליטיקה תוך כדי כל זה. הבולט שבהם הוא, תעמידו פני מופתעים, בנימין נתניהו. סבב שיחות ל"ייצוב" הקואליציה, סבב גניבות בתקציב לתחזוקת הבלוק ואגירת משאבים לבחירות, מסיבות עיתונאים עמוסות ספינים פוליטיים, כל מה שהאיש יודע הכי טוב לעשות. הכספים הקואליציוניים המיותרים הם צ'ק פתוח לש"ס ולאגודת ישראל, במטרה לשריין את הבלוק ולמנוע עריקות או רעיונות מסוכנים כמו הקדמת הבחירות. אותו כנ"ל במיליארדים שהומטרו על הבייס של סמוטריץ', דרך כל מיני "משימות לאומיות". את כל זה הם עושים לאור היום ובלי בושה. למה, בעצם? כי הם יכולים. כי הם השתכנעו שזה יעבור בשלום.
עד לא מזמן נתניהו דיבר על בחירות בזק. הסיבה: חששו מפוטש פנימי בליכוד. הצבעה מפתיעה לאי־אמון קונסטרוקטיבי הטילה עליו אימה. אם הוא ייזום את המהלך, ילך לפריימריז מהירים בלי שיריביו מסוגלים להתארגן, הוא ישריין לפחות את תפקיד יו"ר האופוזיציה. תפקיד שמכיל גם מנעמי שלטון כאלה ואחרים (כמו אבטחת שב"כ) ומעמד של סמל שלטון (לצורך מו"מ לעסקת טיעון).
אלא שלאחרונה התייצב הביטחון העצמי שלו. נכון לעכשיו, נתניהו מדבר בשיחות פנימיות על מלחמה שתימשך בין שנה לשנה וחצי. צריך זמן כדי להכריע את כל אויבינו, הוא אומר, ומתכוון בעיקר לגנץ, איזנקוט, לפיד וסער (שדווקא מתקרב אליו לאחרונה, אם כי אני מעריך שלא יסייע לו לשרוד). במקביל, הוא מארגן לעצמו אויב חיצוני חדש. את איראן כולם שכחו. בינתיים, במשמרת של נתניהו, הפכה איראן למדינה סף גרעינית.
נו, אז מה? נתניהו לא פנוי לזה עכשיו. האויב החדש שלו הוא הרשות הפלסטינית. כלומר, מה שנותר ממנה (לא הרבה). הססמה הבאה היא "רק נתניהו ימנע את מסירת עזה לרשות הפלסטינית". האמת, משכנע. הוא ימנע את מסירת עזה לרשות הפלסטינית? הוא לא מסוגל למנוע הכנסת מאות אלפי ליטרים סולר לחמאס בזמן מלחמה. כלומר היום, אתמול ומחר. הוא מסוגל למנוע משהו?
בשיחות סגורות כמעט כל ראשי זרועות הביטחון מדברים על קו האשראי הקצר שיש לנו אצל בעלות בריתנו בכלל וארה"ב בפרט, בגלל נוכחותו של נתניהו ובעיקר נוכחות סוהריו, בן גביר וסמוטריץ'. תחשבו רגע, אם בנט או לפיד היו ראשי הממשלה עכשיו. הרי הם הצליחו למנוע הקמת קונסוליה אמריקאית במזרח ירושלים, מהלך שהאמריקאים כבר החליטו לבצעו ואף הודיעו לנתניהו, רק בגלל עוצמת הקשר האישי שטוו, כל אחד בתורו, עם הנשיא ביידן. אצל נתניהו מדובר בעיקר במשטמה. למזלנו, הוא לא לבד שם. לפחות בינתיים.
4. התרגיל על גיל
אחת הבעיות של המלחמה הזו היא שהשעונים שלה לא מסונכרנים. אם אתם שואלים את יואב גלנט. הוא צריך בין חצי שנה לשנה. מפקד פיקוד הדרום ירון פינקלמן מדבר על ארבעה חודשים. נתניהו על שנה וחצי. גנץ ואיזנקוט על חודש, מקסימום חודש וחצי מעכשיו, לסיום השלב הראשון של המלחמה בעצימות גבוהה. אחריה תבוא "שגרת לחימה", שבה צה"ל יוציא את מרב כוחותיו מעזה ויבצע בה פשיטות ממוקדות להמשך ביעור קני הטרור.
בינתיים הולכת הפרנויה של נתניהו וצומחת. תשמעו סיפור שעושה לו כנפיים גם במערכת הפוליטית: בזמן מלחמה, נהוג לעדכן את יו"ר האופוזיציה לעתים תכופות, כמה פעמים בשבוע, אולי אפילו כל יום. העניין הזה החל לעייף את המעורבים, ונתניהו הורה למזכירו הצבאי להפסיק לזמן את יאיר לפיד לפגישות ובמקום זה לספק לו סל"צ (סלולרי צבאי מוצפן) ולעדכנו בטלפון.
נסע האלוף אבי גיל, המזכיר הצבאי, לרמת אביב ג', כדי לעדכן את לפיד ולהביא לו את הסלולרי האדום. עד כאן, הכל טוב. אלא שכמה ימים אחר כך פנה אליו לפתע ראש הממשלה ושאל אותו משהו כמו "תגיד, מה עשית באותו לילה בבית של לפיד?".
גיל ענה את האמת: "הבאתי לו את הסלולרי המוצפן, כפי שביקשת". נתניהו הנבוך אמר משהו כמו "אה, בסדר". אבל זה לא כל כך בסדר. גילוי נאות: אני לא מכיר את אבי גיל, מעולם לא דיברתי איתו בעל פה או בטלפון כלשהו, ואין לי את מספר הנייד שלו. אבל הסיפור הזה עשה לו כנפיים והפך לשיחה נפיצה מאוד במסדרונות אחוריים הן במערכת הפוליטית והן במערכת הצבאית. האם נתניהו או מי מאנשיו עוקבים אחרי קצינים בכירים או ראשי זרועות הביטחון?
הרי על הפרנויה של משפחת נתניהו כבר נכתב הכל. מספיק רק לאסוף את אירועי המלחמה הנוכחית כדי להבין שיש לנו עסק עם חבורה רדופה במיוחד. הניסיון לערוך חיפוש על גופו של הרמטכ"ל בכניסה ל"בור" בקריה, כדי לוודא שאין עליו מכשיר הקלטה, הוא השיא האחרון שנרשם בסאגה המטורללת הזו (פרסום של ספי עובדיה).
כזכור, הייתה סצינה שבה נאלץ שר הביטחון גלנט לפרוץ בכוח לתוך לשכת נתניהו בקריה כי נבלם על ידי מאבטחים, ישנו חוק הפוליגרף שנתניהו מקדם כדי לבדוק בגלאי שקר את כל משתתפי ישיבות הקבינט (כולל נבחרי ציבור), וכו' וכו'. כך או אחרת, בעקבות הפרשה הזו החליט נתניהו שהמזכיר הצבאי גיל יפסיק לעדכן את לפיד ובמקומו יעשה את זה ראש המטה לביטחון לאומי צחי הנגבי.
לפיד, ככל שידיעתי משגת, דווקא מרוצה מעומק התדרוכים שהוא מקבל מהנגבי. מצד שני, הנגבי הוא לא איש צבא ולא מקצוען בתחום. הוא היועץ לביטחון לאומי הראשון שהוא גם פוליטיקאי שלא מסתיר את רצונו לחזור למערכת הפוליטית. מילא, העיקר שלפיד מעודכן.
מלשכת ראש הממשלה נמסר: "אבסורד, ראש הממשלה לא עוקב אחר איש. לא היו דברים מעולם, להפך - ראש הממשלה נתניהו הוא זה שביקש לדאוג לכך שיו"ר האופוזיציה יקבל תדרוכים ביטחוניים על בסיס יומיומי בזמן המלחמה".
התמונה בכתבה פורסמה לפי סעיף 27א' לחוק זכויות יוצרים. מערכת האתר מכבדת זכויות יוצרים ומשקיעה מאמצים באיתור בעלי זכויות יוצרים לצורך שימוש בחומרים המופיעים באתר. אם לדעתכם נפגעה זכותכם כבעלי זכויות יוצרים בחומר המופיע באתר זה, הנכם מתבקשים לפנות באמצעות דואר אלקטרוני לכתובת : [email protected]