1. דווקא גדי?
בשנה האחרונה, מאז פרוץ ההפיכה המשטרית והצטרפותו של איזנקוט לפוליטיקה במחנה הממלכתי, הוא השתנה. הקצין הנינוח, הרגוע, האנליטי וקר הרוח איבד את שלוות רוחו. פניו קדרו. ניהלתי איתו כמה שיחות שמהן יצאתי במועקה אדירה. מכל אלה שהזהירו את הציבור מקטסטרופה מתקרבת, איזנקוט היה הבולט ביותר. כמה מהשיחות שקיימנו בעניין הזה מצאו דרכן לעמודים האלה.
הוא לא הסתפק בנאומים מעל דוכן הכנסת, בראיונות לתקשורת או בשיחות רקע. הוא גם כתב ניירות, מסמכים ומכתבים למקבלי ההחלטות. בפעם הראשונה בחייו הוא חשש באמת. חשש לגורל המדינה. ניסיתי להבין למה הוא מודאג כל כך. פגשתי אותו בימיה האחרונים של מלחמת לבנון השנייה. הוא היה אז ראש אגף המבצעים. בניגוד למצב הרוח הכללי ששרר אז, הוא חשב שהמלחמה הסתיימה בניצחון ישראלי. הוא התבסס על ניתוח קר ונקי של הנתונים. עברו כמה שנים, והתברר שהוא צדק. אז למה הוא כל כך מודאג עכשיו?
לא הבנתי מה העכיר כל כך את שמיו, מה הפך אותו לנביא זעם, פוזה כל כך לא מתאימה לו. ב־7 באוקטובר הבנתי. איזנקוט הזהיר ממלחמה. הוא הבין שהשמיים משחירים בענני סערה. הוא פחד מפרשנות לא נכונה של אויבי ישראל את הקרע הפנימי בתוכה. הוא ניסה לעלות לגג ולהוריד ממנו את המשוגעים. הוא האמין, בתמימותו, שהם יאמינו לו, כי זה הוא. כי לא מדובר כאן במישהו שבא לעשות סיבוב פוליטי, אלא במישהו שבא לשירות מילואים אחרי שירות סדיר של 42 שנה. מישהו שלא ממציא סכנות כמנוף פוליטי כדי להסיט את הציבור למטרותיו. אבל לא הקשיבו לו.
אזהרותיו של הרמטכ"ל ה־21 התגשמו במלואן, בתצורה המפלצתית ביותר שאפשר להעלות על הדעת. אתמול, בעודו מסייר יחד עם עמיתו הרמטכ"ל ה־20 בני גנץ בתוככי רצועת עזה, השיגה אותו הבשורה על נפילת בנו. פעם, לפני 24 שנה, תיארתי כאן בטור הזה איך הוא נכנס לראש הממשלה ברק (כשהיה מזכירו הצבאי) כדי לבשר לו בשורת איוב נוספת בימי פרוץ האינתיפאדה השנייה. ברק, כתבתי, יכול היה להבין שמדובר בבשורה קשה מהצצה בפניו הארוכות של תא"ל איזנקוט. "שמע", אמר לי כשנפגשנו באחד הסיורים כעבור זמן מה, "אתה יכול לכתוב עליי הכל, אבל פנים ארוכות? נראה לך שיכולות להיות לי פנים ארוכות?".
צחקנו. יש לאיזנקוט חיוך רחב, אבל מבויש והפנים הכי עגולות שאפשר. נדמה לי שעכשיו הן ארוכות. איך הוא יחייך עכשיו, אני שואל את עצמי כשאני כותב את הטור הזה, איך אפשר לחייך עכשיו. עקבתי אחריו בשנה האחרונה בהשתאות. בשלושת העשורים האחרונים ליוויתי רבים וטובים במהלכי כניסתם לפוליטיקה. חלק הצליחו יותר, חלק פחות. בדרך כלל זה נגמר בבכי. מעולם לא נתקלתי באדם שהחלטתו להיכנס לפוליטיקה נקייה לחלוטין משיקול אישי כלשהו. אולי להפך.
במהלך כהונתו כרמטכ"ל אובחן איזנקוט כחולה בסרטן הערמונית. האבחון היה בשלב מקדמי של המחלה, הגידול הוסר, והוא המשיך בתפקידו כרגיל. בתוכו פנימה עבר טלטלה מסוימת ומובנת. הוא לא מגלומן. הוא לא מהנסיכים האלה שכיוונו מלכתחילה לראש הפירמידה. כשהיה מ"מ, לא אמרו עליו שיהיה מח"ט, וכשהיה מח"ט, לא אמרו עליו שיהיה רמטכ"ל. אבל כשהיה רמטכ"ל, ידעו שהוא המתאים מכולם.
הוא לא חשב שצריך ללכת לעסקה עם חמאס על חשבון הניצחון. להפך. הוא דחף, יחד עם גנץ, לכניסת צה"ל לדרום הרצועה עוד בשלבים הראשונים. הוא האמין ששבוע או עשרה ימי הפוגה לא יפגעו במומנטום של צה"ל אבל צריך למצות כל מאמץ כדי להחזיר אזרחים, נשים, ילדים קטנים וקשישים לבתים שמהם נחטפו לאחר שהופקרו על ידי הצבא והמדינה. הוא הצליח במשימה הזו. ישראלים רבים כל כך חייבים לו את השמחה שחזרה לשרור במעונם. שמחה שלא תשרור במעונו בזמן הנראה לעין, אם בכלל.
2. שגרת הביזה
מכל הדברים המחרידים שקורים לנו כאן לאחרונה, דווקא העניין הזה של התקציב הוא המקומם ביותר. הרי האסון כבר קרה. האדמה כבר רעדה. קשה למצוא ישראלי שלא נפגע ישירות או בעקיפין ממה שקרה כאן, שלא לדבר על המותג "ישראל" ששותת עכשיו דם בראש חוצות. ואם נפרוט את זה לפרטים, הרי שיש לנו מעל 400 חיילים הרוגים. קרוב לאלף אזרחים שנשחטו.
יש לנו עדיין 137 חטופים בעזה, ביניהם נשים, קשישים וחולים. מעל עשרת אלפים פצועים, חלק ניכר מהם באורח קשה. עשרות אלפי נפגעי טראומה. 200 אלף מפונים. הגליל עומד שומם. חלק מהנגב כנ"ל. הכלכלה מתרסקת. התאבדויות. דיכאונות. עשרות נשים שנאנסו באכזריות בידי חיות אדם. אלפי עסקים קורסים ועצמאים מתפרקים. מאות אלפי מילואימניקים מגויסים. מאות אלפים חוששים מכל דפיקה בדלת. ומול כל זה, בקואליציה עסקים כרגיל. הביזה נמשכת. הבוזזים חוגגים בלי בושה, מול המצלמות והזרקורים. עולם כמנהגו נוהג.
3. אויב בבחירה אישית
אבל לא צריך להוריד ראש. כי אנחנו ננצח. כל מי שמכיר את הרוח הישראלית, הרוח שמנשבת עכשיו מפאתי בארי ועד משגב עם, מג'באליה ועד מושב אביבים, יודע שננצח. כל מי שרואה מה קורה בבתי החולים השיקומיים, כשפצועים כרותי רגליים מנסים לחזור לצבא, כל מי שצופה בגל העצום של מתנדבים מכל המינים, הסוגים והגדלים; כל מי שמדבר עם המילואימניקים ובודק את מצב רוחם של הלוחמים, יודע שננצח. שצריך הרבה יותר מחבורת פוליטיקאים חסרי מצפון וגבולות כדי להכריע את כל זה.
יש גם מי שעושים פוליטיקה תוך כדי כל זה. הבולט שבהם הוא, תעמידו פני מופתעים, בנימין נתניהו. סבב שיחות ל"ייצוב" הקואליציה, סבב גניבות בתקציב לתחזוקת הבלוק ואגירת משאבים לבחירות, מסיבות עיתונאים עמוסות ספינים פוליטיים, כל מה שהאיש יודע הכי טוב לעשות. הכספים הקואליציוניים המיותרים הם צ'ק פתוח לש"ס ולאגודת ישראל, במטרה לשריין את הבלוק ולמנוע עריקות או רעיונות מסוכנים כמו הקדמת הבחירות. אותו כנ"ל במיליארדים שהומטרו על הבייס של סמוטריץ', דרך כל מיני "משימות לאומיות". את כל זה הם עושים לאור היום ובלי בושה. למה, בעצם? כי הם יכולים. כי הם השתכנעו שזה יעבור בשלום.
עד לא מזמן נתניהו דיבר על בחירות בזק. הסיבה: חששו מפוטש פנימי בליכוד. הצבעה מפתיעה לאי־אמון קונסטרוקטיבי הטילה עליו אימה. אם הוא ייזום את המהלך, ילך לפריימריז מהירים בלי שיריביו מסוגלים להתארגן, הוא ישריין לפחות את תפקיד יו"ר האופוזיציה. תפקיד שמכיל גם מנעמי שלטון כאלה ואחרים (כמו אבטחת שב"כ) ומעמד של סמל שלטון (לצורך מו"מ לעסקת טיעון).
אלא שלאחרונה התייצב הביטחון העצמי שלו. נכון לעכשיו, נתניהו מדבר בשיחות פנימיות על מלחמה שתימשך בין שנה לשנה וחצי. צריך זמן כדי להכריע את כל אויבינו, הוא אומר, ומתכוון בעיקר לגנץ, איזנקוט, לפיד וסער (שדווקא מתקרב אליו לאחרונה, אם כי אני מעריך שלא יסייע לו לשרוד). במקביל, הוא מארגן לעצמו אויב חיצוני חדש. את איראן כולם שכחו. בינתיים, במשמרת של נתניהו, הפכה איראן למדינה סף גרעינית.
נו, אז מה? נתניהו לא פנוי לזה עכשיו. האויב החדש שלו הוא הרשות הפלסטינית. כלומר, מה שנותר ממנה (לא הרבה). הססמה הבאה היא "רק נתניהו ימנע את מסירת עזה לרשות הפלסטינית". האמת, משכנע. הוא ימנע את מסירת עזה לרשות הפלסטינית? הוא לא מסוגל למנוע הכנסת מאות אלפי ליטרים סולר לחמאס בזמן מלחמה. כלומר היום, אתמול ומחר. הוא מסוגל למנוע משהו?
בשיחות סגורות כמעט כל ראשי זרועות הביטחון מדברים על קו האשראי הקצר שיש לנו אצל בעלות בריתנו בכלל וארה"ב בפרט, בגלל נוכחותו של נתניהו ובעיקר נוכחות סוהריו, בן גביר וסמוטריץ'. תחשבו רגע, אם בנט או לפיד היו ראשי הממשלה עכשיו. הרי הם הצליחו למנוע הקמת קונסוליה אמריקאית במזרח ירושלים, מהלך שהאמריקאים כבר החליטו לבצעו ואף הודיעו לנתניהו, רק בגלל עוצמת הקשר האישי שטוו, כל אחד בתורו, עם הנשיא ביידן. אצל נתניהו מדובר בעיקר במשטמה. למזלנו, הוא לא לבד שם. לפחות בינתיים.
4. התרגיל על גיל
גיל ענה את האמת: "הבאתי לו את הסלולרי המוצפן, כפי שביקשת". נתניהו הנבוך אמר משהו כמו "אה, בסדר". אבל זה לא כל כך בסדר. גילוי נאות: אני לא מכיר את אבי גיל, מעולם לא דיברתי איתו בעל פה או בטלפון כלשהו, ואין לי את מספר הנייד שלו. אבל הסיפור הזה עשה לו כנפיים והפך לשיחה נפיצה מאוד במסדרונות אחוריים הן במערכת הפוליטית והן במערכת הצבאית. האם נתניהו או מי מאנשיו עוקבים אחרי קצינים בכירים או ראשי זרועות הביטחון?
הרי על הפרנויה של משפחת נתניהו כבר נכתב הכל. מספיק רק לאסוף את אירועי המלחמה הנוכחית כדי להבין שיש לנו עסק עם חבורה רדופה במיוחד. הניסיון לערוך חיפוש על גופו של הרמטכ"ל בכניסה ל"בור" בקריה, כדי לוודא שאין עליו מכשיר הקלטה, הוא השיא האחרון שנרשם בסאגה המטורללת הזו (פרסום של ספי עובדיה).
כזכור, הייתה סצינה שבה נאלץ שר הביטחון גלנט לפרוץ בכוח לתוך לשכת נתניהו בקריה כי נבלם על ידי מאבטחים, ישנו חוק הפוליגרף שנתניהו מקדם כדי לבדוק בגלאי שקר את כל משתתפי ישיבות הקבינט (כולל נבחרי ציבור), וכו' וכו'. כך או אחרת, בעקבות הפרשה הזו החליט נתניהו שהמזכיר הצבאי גיל יפסיק לעדכן את לפיד ובמקומו יעשה את זה ראש המטה לביטחון לאומי צחי הנגבי.
לפיד, ככל שידיעתי משגת, דווקא מרוצה מעומק התדרוכים שהוא מקבל מהנגבי. מצד שני, הנגבי הוא לא איש צבא ולא מקצוען בתחום. הוא היועץ לביטחון לאומי הראשון שהוא גם פוליטיקאי שלא מסתיר את רצונו לחזור למערכת הפוליטית. מילא, העיקר שלפיד מעודכן.
התרעות פיקוד העורף