עם שלושה פרסי פוליצר, שבעה ספרים, 42 שנות כתיבה ב"ניו יורק טיימס", מאמרי דעה המשתרעים על פני אינצ'ים רבים בעמודי הדעות, הכנסה מפנקת מהרצאות, אחוזה ענקית במרילנד ונישואיו לאן בוקסבאום, בתו של מי שהיה בעל רשת הקניונים הגדולה באמריקה - תומאס פרידמן בן ה־70 הוא מטלית אדומה מול עיניהם של הקולגות שלו בענף מצטמק ומאבד מכוחו, קסמו והכנסותיו. למרות קריירה רצופה טעויות, סתירות, קביעות מופרכות וסגנון כתיבה שכמו נצרף בכורסה של אמריקה עממית שנהנית לשמוע את אותה דעה בעשרות גרסאות דומות, פרידמן הוא מוסד ותיק ורב־קוראים.
הסיבה לתמיכה בחמאס? "הרשות הפלסטינית הפכה את היהודי ליצור דמוני ומתועב"
גלנט מאיים: "סינוואר יפגוש את קני הרובים שלנו בקרוב"
"פרידמן מספר לפריווילגיה ולאלה ששואפים לפריווילגיה", כתב הפרופסור לעיתונות רוברט ג'נסן, "מה שהם רוצים לשמוע כדי להרגיש חכמים; הוא מקדם את עושרה וכוחה של אמריקה באמצעות מעשיות, חלקן נטולות מוסר השכל, מרופדות בהבלים ואמירות יהירות. פרידמן הוא האורקל המושלם לתרבות קשובה למוקדי כוח, רוויית מודעות, מדוללת ושאינה מוכנה להתמודד עם הסיבה הסיסטמית והמבנית לדעיכתה. בעולמו של פרידמן אנחנו תמיד רעיון גדול אחד קרוב לתוכנית החומש שתניח לנו לעשות עצמנו לעיר הזוהרת על הגבעה שתמיד חשבנו שאנחנו/היינו/נהיה".
קל לזהות מדוע פרידמן הוא מזן העיתונאים הנדירים המרצים בפני אולמות גדושים תמורות תשלומי עתק, כתב העיתונאי תומאס ג'ונו. משום שהוא כבר אינו עיתונאי, בהנחה שפעם היה. עם כותבים כמו מלקולם גלדוול ודיוויד ברוקס, הוא יותר פילוסוף מאשר עיתונאי, אבל הוא פחות מילולי מהם; הוא יותר פוליטיקאי של רעיונות. הוא אורז דעות, משווק קליקבייטס, חוזר על דעותיו עד זרא ומפיץ אותן צמודות לאמירות של האדם הממוצע ברחוב, בבר או במונית, אלה שהוא פוגש במסעותיו. קשה לבדל אותו מפוליטיקאי, כולל העניין המעושה שיש לו בדעתו של האיש הפשוט שאיתו הוא מתעקש לשוחח במסעותיו בעולם.
פרידמן אינו בוחל להשתמש בחוסר ביטחון וחשש מעמדי. הוא פוליטיקאי ממולח משום שהוא יודע כיצד לתת לקוראיו להרגיש טוב עם עצמם. מצד שני, הוא מהלך על מאזיניו וקוראיו אימים, כשהוא מפחיד אותם עם תאוות ההשתלטות של סין. האופן שבו הוא מפחיד את הקהל בהרצאותיו מההישגים הסיניים על חשבון המערב, בעיקר בגלל חריצותם והשליטה בהם, גורמת לאנשים הטובים שהקשיבו לו לחזור הביתה ולוודא שילדיהם המסכנים אינם יושבים מול הטלוויזיה ומרטיבים את עצמם מפחד.
היחס המיוחד שלו לישראל - מהמחמאות על ייחודה ועד הפליקים הצורבים בישבנה - קשורים ליהדותו, לאמונתו ולעובדה שהקריירה שלו התחילה בין ביירות לירושלים. מאז 7 באוקטובר הוא מזהיר את ישראל מהסתבכות ללא מוצא בעזה; מתלונן שאינו מזהה תוכנית ליום שאחרי; מצטט בנדיבות את עמיתיו המקומיים כנחום ברנע, עמוס הראל ואחרים, ומעביר בעיתון את מה ששמע בתדרוך אצל ג'ו ביידן. יש מעט מאוד אור יום בין עמדותיו העכשוויות הרוויות דאגה, ובין האופן שבו נקעה נפשו של ביידן מנתניהו הקורא עליו תיגר כמי שאינו זקוק לתחמושת ולדולרים אמריקאיים. היה לו קשר דומה גם עם ברק אובמה.
העיתונאי בלן פרננדז קרא כל מילה שפרידמן כתב במהלך הקריירה שלו כדי שאחרים לא יצטרכו. מסעו אל לב המאפליה הניב ספר בשם the Imperial Messenger, שמפרק את דעותיו והגיגיו של פרידמן בניסיון להבין את סוד המשיכה שלו. פרננדז: "אחד ההישגים הגדולים של פרידמן הוא יכולתו להסתיר את נטיותיו הימניות שאותן הוא מסווה בז'רגון ליברלי ובדאגה המתמדת שבה הוא מתייחס לנושאים חברתיים וליברליים; מה שלא הפריע לו לסנגר על קיצוצים מסיביים ברווחת העולם ובכעס שהפגין נגד בריטים קשישים שיכולים לנסוע באוטובוס בחינם.
"דעה פרידמנית אופיינית, מאמצת טון דיבור של זר ידידותי, היושב על כיסא בבר שכונתי, מפזר דעות מטיפניות על מורכבותו של העולם לבורים ועמי ארצות הסמוכים אליו. 'תן לי להסביר לך כיצד העולם עובד באופן שיהיה לך מובן', הוא אומר. אמריקאים ליברלים אוהבים את פרידמן, את הדיבור העממי שלו, את ההומור הסחבקי ואת האנקדוטות. מתחת לפני השטח, מסתתר אתוס ימני קשוח המחלחל לכל מילה ורעיון שלו.
"ב־2002 שמענו מפרידמן ש'במשך שנים רבות מדי התייחסנו לעולם הערבי כאל תחנת דלק, כל עוד בעל הבית הניח לדלק להמשיך לזרום והיה נחמד לישראל, לא היה אכפת לנו מה קרה לנשים ולילדים מאחורי התחנה".
פרננדז מאשים את פרידמן בכתיבה סטריאוטיפית בוטה, כולל התייחסותו לפלסטינים כאל "אחמד" ו"אחמד ומוחמד" ש"לפותים בטירוף קולקטיבי". ב־2007 הוא כתב כי אזרחי המזרח התיכון אינם ראויים ל"אנשים כה טובים" (הצבא האמריקאי) "אם ימשיכו לשנוא איש את אחיו יותר מאשר הם אוהבים את ילדיהם". לתיאוריה של פרידמן בדבר "קשתות הזהב והעימות הגדול", היוצא מנקודת הנחה שאין מצב שבו שתי מדינות שיש בהן סניפים של מקדונלד'ס יפתחו במלחמה אחת נגד השנייה, קשה להיכנס ולקחת ברצינות. זה פשטני עד דמעות ובעיקר שגוי.
לפרידמן יש תקציב ויכולת לדלג כאוות נפשו בעולם בכלל ובמזרח התיכון בפרט. לפני חודש היה בישראל וחזר ממנה עם מדורים שנפנפו אצבע מתרה תחת אפה של ממשלת ישראל שלא שעתה לו ונכנסה לעזה כמו שאמריקה נכנסה לפלוג'ה ומוסול ויצאה מהן בשן ועין. אמירותיו היו דידקטיות, מודאגות, מחולקות לאייטמים ממוספרים כהרגלו. הוא חילק ציונים נמוכים לממשלת נתניהו, הביע דאגה מחזיתות הלחימה הרבות וחזר בעיקר על עמדות ביידן בקשר ליום שאחרי. בשבוע שעבר הוא היה בערב הסעודית כדי "לחוש את הדופק". מוחמד בן סלמאן - הנסיך שרצח ופירק את העיתונאי חאשוקג'י ויצא ללא פגע - שביידן מנסה לשדך לישראל, הוא אחד ממחמליו של פרידמן שסומך עליו שלא ירפה מיוזמת השלום שלו, אף שישראל מקשה עליו.
העמדות הריאקציוניות שלו והרצאותיו התכופות הקימו עליו קולגות רבים, כמו העיתונאי מאט טאייבי בעת הקדנציה שלו ב"רולינג סטון". אחד ממבקריו כתב ש"הסחבקיות הפרידמנית מרגיזה מבקרים, אבל לבקר את פרידמן בגלל שהוא מצמצם נושאים גדולים לביסים קטנים, זה כמו להתלונן שמיק ג'אגר משתמש בסקס למכור מוזיקה: זה מה שהוא עושה טוב". "את הידיים שכתבו שפרידמן הוא ג'אגר של מילים, יש לכרות ולשלוח לג'אגר עם בקשת מחילה", כתב טאייבי. "מיק ג'אגר מסעיר את העולם עם תו אחד, שעה שפרידמן זקוק ל־461 עמודים כדי לומר Shit happens".
ה"טיימס" הימר כאשר מינה עיתונאי יהודי עם זיקה לישראל לשליחו בביירות ובירושלים ב־1981. אנשי אש"ף בכירים - כמו מחמוד לבאדי שהיה הדובר של ערפאת בביירות - הביעו תמיהה. "האם יקבל הלם", כתב פרידמן על לבאדי, "כאשר יתברר לו שאחותי נשואה לחסיד של הרבי מלובביץ', שיש לה שבעה ילדים והם גרים במיאמי ביץ׳?".
פרידמן, ילד יהודי ממיניאפוליס, מינסוטה, לבש כבר אז שני בגדי גוף שונים: אחד פלסטיני־לבנוני והשני יהודי־ישראלי. הבגד השני היה מונח עליו טוב יותר. פרידמן, כמו עכשיו, לא נצר את לשונו כשכתב על ישראל. הוא עשה זאת בנימה פטליסטית, פסימית ופטרנליסטית, שלצדה שכנה מידה לא קטנה של חמלה יהודית. את הבעיה הפלסטינית חווה פרידמן דרך האינטלקט וחושיו העיתונאיים; את הדילמה הישראלית הוא חווה דרך עשרות גיבורים מקומיים שהמונולוגים שלהם מרכיבים את הפסיפס של הפרק על ישראל בספרו זוכה פרס פוליצר "מביירות לירושלים".
פרידמן חש שהיה עליו לפרט את מוצאו ושורשיו. בן למשפחה אמריקאית יהודית טיפוסית, חמישה ימים בשבוע שיעורי עברית ואחות גדולה ממנו שלמדה שנה באוניברסיטת תל אביב. כשהיה בן 15 הגיע לביקור ראשון בישראל. בשובו למינסוטה הפך לפעיל מסור של הלובי הישראלי, ארגן כנסים וירידים ועודד עלייה. הכתבה הראשונה פרי עטו שנדפסה בעיתון בית הספר, הייתה על הרצאה שנתן באוניברסיטת מינסוטה גנרל ישראלי בשם אריאל שרון.
במשך שהותו הארוכה במזרח התיכון, הלך פרידמן והתכסה כסות צינית. הוא הקצין את גישתו למנהיגים הטובלים את הרטוריקה שלהם בדם. פרק שלם הקדיש ליאסר ערפאת. ביירות הדקדנטית השחיתה את אש״ף ולוחמיו, קבע פרידמן. ערפאת הישועי הצנוע היה מוקף עדת לוחמים מיוחמים ותאבי תענוגות, שאיימו על חייו של בעל חנות באמצע הלילה כדי להשיג ממנו קילו קוויאר. "מארגון נזירי, אותנטי ואפילו אמיץ, הפך אש״ף לגוף חצי־צבאי וחצי־פוליטי, עשיר, סובל ממשקל עודף ומושחת".
כשהוא תיאר את השילוש הקדוש - בגין־רפול־שרון - הצליף פרידמן בישראל. כל הישראלים פלשו ללבנון, כתב פרידמן, אל תאמינו שהישראלים התנגדו לפלישה, זה הבל גמור. יצחק רבין קרא לשרון להדק את המצור על ביירות; שלמה אבינרי, אידיאולוג של תנועת העבודה, תמך בכניסת כוחות ישראליים ללב ביירות כדי לחסל את אש״ף. קצין ישראלי סיפר לפרידמן כי "הרבה בחורים קיימו יחסי מין עם נשים לבנוניות" ופרידמן לא היסס לתאר את הביזה הישראלית: "החיילים הישראלים שבו לבתיהם עמוסים במכשירי וידיאו, דובדבנים וגם לא מעט חשיש לבנוני משובח. חיילים הבריחו את הסחורות בטנקי המרכבה שלהם".
פרידמן מאמין בפוליטיקה שבטית. בהיעדר תיווך חיצוני, אין מי שיכפה חוקים או יישב סכסוכים. אין גופים ניטרליים, מנהיגי האזור פועלים בסמכותיות אלימה, כפיית שליטה בדרכי כוח. התזה הזאת תפסה מבחינתו לגבי אסד, סדאם חוסיין, ערפאת, משפחת ג׳ומאייל וישראל. את מי שאפשר לחסל מחסלים - ואז מדברים עם השורדים.
כשכתב על ישראל, נתקע פרידמן בפאב־מסעדה "בוננזה". שי, הבעלים, היה בעל דעה רלוונטית הראויה לציטוט; זאב חפץ אכל בה המבורגרים; ושאול היה הברמן. בתל אביב הפך "מביירות לירושלים" לפסיפס של סצנות מקומיות. מפגשים ציוריים עם דמויות ישראליות. פרידמן אינו מסוגל ואינו יכול לעשות סדר היררכי הולם בפיגורות הנקרות בדרכו: דני סנדרסון, יהודה עדר, דויד גרוסמן, יהודה פוליקר, יעקב שביט. "אם לתיאודור הרצל ולג׳ניס ג׳ופלין היה ילד משותף, הילד הזה היה זאב", כותב פרידמן על זאב חפץ.
היכרותו את הנפשות בצד הישראלי של המתרס הפכה את פרידמן לפחות משכנע. אברום בורג הוא "ידידי ששירת כקצין צנחנים בדרום לבנון"; משה גרשוני הוא "צייר קירח בגיל העמידה, שבשיא מלחמת לבנון צייר בדים מכוסי דם בנושא עקידת יצחק"; אמנון שחק הוא "אלוף ישראלי מבריק"; מנחם בגין הוא "ברנרד גץ (הנוקם מהרכבת התחתית בניו יורק) מצויד במטוסי F15״.
בישראל שיפד פרידמן פיגורות מסדר הגודל של יצחק רבין. בעת ארוחת ערב בביתה של גיטה שרובר בירושלים, נקרא רבין לטלפון. כשהוא שב לשולחן חילצה ממנו המארחת את פרטי השיחה. "זה היה ויצמן", אמר רבין. "הוא רצה שארשה למשפחת קוואסמה להביא את גופתו של פהד קוואסמה לקבורה בחברון. ויצמן מרגיש אשם משום שהוא גירש אותו". שרובר מלמלה לתוך המרק: "ומה היה כל כך נורא אם היית מרשה להם לקבור אותו כאן?".
מבקריו הרבים מציינים את האמנזיה שבה לקה פרידמן במה שחשב וכתב על המלחמה בעיראק אחרי 11 בספטמבר. פרידמן היה אחד השופרות שתקעו בעוז בתמיכה מעריצה בפלישה של ג'ורג' וו. לעיראק. בדעה מ־2003 כתב פרידמן בתגובה לכוונת בוש לפתוח ב"מלחמה למען נפט": "מה רע בזה? אין שום דבר לא מוסרי או לגיטימי בעובדה שאמריקה מודאגת שדיקטטור מרושע ואגו־מניאק יהיה בעל שליטה בלעדית על אחד ממקורות האנרגיה של העולם התעשייתי". פרידמן קנה את טענת השווא המפוברקת של דיק צ'ייני וחברים בדבר קרבתו המסוכנת של סדאם חוסיין ליכולת גרעינית מבלי לחלוק עליה. בהמשך שינה את דעתו ושכח את עמדתו הנחרצת.
בראיון עם צ'רלי רוז (שנמוג אחרי שהתפרסמו סיפורי הטרדה מינית על אודותיו) אמר פרידמן ש"מה שחשוב זו העובדה שעיראק היא חלק מהעולם שבו משגשגת קיצוניות מוסלמית". שיש "בועת טרור" בעולם הערבי שהובילה לפיגוע בתאומים. או ששכח שהמפגעים הגיעו מערב הסעודית ושסדאם דיכא קיצונים מוסלמים בעיראק. "מה שהיה עלינו לעשות", אמר, "הוא להגיע ללבו של האזור הזה ולפוצץ את הבועה". הטרוריסטים היו צריכים לראות "בחורים ובחורות אמריקאים עוברים מבית לבית, מבצרה לבגדד, ולומר בעצם Suck. On. This.
פרידמן הבטיח לקוראיו שבמשך "ששת החודשים הבאים" המצב בעיראק ישתפר. הוא כתב את זה שוב ושוב בנובמבר 2003, יוני 2004, אוקטובר 2004, נובמבר 2004, ספטמבר 2005, דצמבר 2005, ינואר 2006, מרץ 2006, אפריל 2006, מאי 2006. זה היה מתיש לראות עיתונאי בשר ודם מתחפש לקורא בקפה.
עם מינויו של קולין פאואל למזכיר המדינה של בוש בשנת 2000, הבטיח פרידמן לקוראיו שזה יהיה "בלתי אפשרי להעלות על הדעת שהנשיא בוש ינסה לחלוק על פאואל או להתערב בהחלטותיו". "אי אפשר לפטר את פאואל", כתב פרידמן, "ובוש לא ירשה לו להתפטר בשום תסריט". חמש שנים לאחר מכן ואחרי שצ'ייני־בוש שלחו את פאואל לאו"ם כדי להוכיח את ההתחמשות הגרעינית העיראקית עם "מוטות אורניום" לכאורה, שהיו שקר בוטה ותירוץ לפלוש לעיראק, התפטר פאואל אחרי שבוש ירד לחייו.
16 שנה אחרי שאמריקה פלשה לעיראק ושלוש שנים לפני שרוסיה פלשה לאוקראינה, פרידמן עדיין הסביר את תמיכתו במלחמה. בכל מה שקשור למחיר הדמים שגבתה מלחמתו של בוש, הייתה לו קיבה מפלדה. לפלישה לאוקראינה הוא קרא "מקרה מובהק של צודק נגד טועה, טוב נגד רע, המקרה החמור ביותר של התנגשות בינלאומית מאז מלחמת העולם השנייה".
לפני שהפלישה הרוסית לאוקראינה הרתיחה אותו, הציע פרידמן ב־2001 לקוראי ה"טיימס" ל"הריע לפוטין" וכינה את ראש הקג"ב לשעבר "רפורמיסט שיציל את רוסיה מעצמה". שלוש שנים לאחר מכן כתב פרידמן שרוסיה של פוטין היא "מעצמה ענקית שפניה היו לכיוון רע ופוטין העלה אותה על הדרך הנכונה" בכל שקשור לחופש הדיבור, שלטון החוק וכיוצא באלה. ב־2007, ביקיצה מאוחרת, אפילו פרידמן השגיח שרוסיה אינה דמוקרטיה ותיקן את הפנטזיה האוטופית שלו.
אחרי ניצחונו של ביבי נתניהו בבחירות בישראל ועל רקע עמדתו ההיסטורית של נתניהו נגד איראן והמשא ומתן האמריקאי איתה, שאל פרידמן את קוראיו "האם עלינו לחמש את דאע"ש?". אפשר היה לייחס את השאלה להומור היבש ממינסוטה מכורתו, אבל הרקע לתהייה היה דעה שרווחה בפנטגון - שאיראן יכולה להיות אינסטרומנטלית בהדיפת המדינה האסלאמית (ISIS). לפרידמן היו השגות משלו.
"מדוע אנחנו נלחמים, בפעם השלישית מאז 11 בספטמבר, למען איראן?", כתב פרידמן והציע כי ISIS היא "המענה הסוני־ערבי" לטאליבן והיא מהווה "איזון יציב נגד איראן. כמובן שאני מתעב את ISIS", כתב, "אבל אני מעלה שאלה רטורית משום שאף אחד אחר לא מעלה אותה. מדוע זה האינטרס שלנו להשמיד את המחסום האחרון מפני השתלטות איראנית על עיראק?".
חודש לאחר מכן קבע פרידמן כי "אמריקה ניצחה את המלחמה באפגניסטן, והטליבאן אינם". הוא הביע דאגה מסוימת בעניין "השטויות המתפרסמות בעיתונות על 'קורבנות אזרחיים'". המלחמה באפגניסטן הסתיימה שנים רבות אחרי; אמריקה, כדרכה, התקפלה בחיפזון שגבה מחיר יקר בחיי אדם; בשבועות האחרונים מביע פרידמן צער וחשש אמיתיים לפלסטינים בעזה שנהרגים על ידי ישראל, אבל זה קשור לשאט הנפש שלו מנתניהו ו"החבורה הפנאטית" שהיא ממשלתו.
הבעיה עם ההסכמה להפיץ את עמדות הממשל, כולל אלו שאתה מאמין בהן, היא שבסוף מגיעה העת להיפרד על רקע של חילוקי דעות או חילופי שלטון. לא משנה אם אתה שופר של נתניהו או ביידן; הדימוי הזה נדבק ואינו יורד בכביסה.