הדיון בסוגיית "היום שאחרי חמאס ברצועת עזה" נדחה השבוע פעמיים. בפעם הראשונה מסיבות פוליטיות (יו"ר הציונות הדתית ושר האוצר בצלאל סמוטריץ' זעם על הכוונה להדיר אותו פעם נוספת מנושא כה משמעותי, ודרש לקיים דיון בקבינט המדיני־ביטחוני שהוא חבר בו, ולא בפורום המצומצם). ובפעם השנייה מסיבות ביטחוניות (הכוח המסתורי שהתנקש בהצלחה רבה במספר שתיים של אסמאעיל הנייה, סאלח אל־עארורי).
גנץ מתקרב לפרישה מהממשלה? הצעד שעשוי לסמן את סוף הדרך
פיתרון דיפלומטי בצפון? יואב גלנט במסר ברור לאמריקאים
העילה הרשמית לדיון בנושא היא הלחץ האמריקאי. על ישראל לקבל החלטות באשר לחזונה לשליטה המדינית, האזרחית והצבאית בעזה. שיחות הטלפון בין הקריה לבית הלבן ולפנטגון מתקיימות ברצף, וכל הסוגיות בהחלט עולות - אך אין כמו פורמט של דיון פנים אל פנים.
מזכיר המדינה של ארה"ב אנתוני בלינקן צפוי להגיע לאזור בשבוע הקרוב, בפעם החמישית מתחילת המלחמה. הוא שוב יישב לשיחות עם בכירי הדרג המדיני, והפעם יתעקש לשמוע מבנימין נתניהו, מיואב גלנט, מישראל כ"ץ ומחברי קבינט המלחמה לא רק מה ישראל לא רוצה שיהיה בעזה – אלא מה היא רוצה שיהיה שם, ואם יש לה תוכנית מעשית לבצע את חזונה התיאורטי.
אומנם הרושם הוא שישראל מנסה בכל כוחה להימנע מלחשוף את תוכניותיה האמיתיות לגבי אותו היום שאחרי, וממשל ביידן הלחוץ מהסקרים הלא מאוד מזהירים בשנת בחירות יושב לנו על הראש ודורש תשובות – אך המציאות גרועה בהרבה. ישראל אינה שומרת בסוד את כוונותיה לגבי עזה כדי לבצע אותן בבוא העת בלי שיעצרו אותנו. לישראל פשוט אין תוכניות ליום שאחרי.
ראש הממשלה נתניהו לא זקוק לביקור בלינקן או לשיחה בטלפון האדום מהבית הלבן כדי להיות מוטרד מהשאלה האסטרטגית: מה עושים בעזה אחרי שנעיף את חמאס מהשלטון ומהשטח? הדיונים האלה מתקיימים כל הזמן, ללא הפסקה, בפורומים שונים.
זה לא רק צוות החשיבה שהוקם בשיתוף הפעולה בין המל"ל בהובלת צחי הנגבי לבין המשרד לעניינים אסטרטגיים של רון דרמר. רבים וטובים בממשלה, בכנסת ובזירות נוספות מקיימים פגישות, בודקים רעיונות, מעלים ומחסלים אפשרויות, ועד כה רשמו הצלחה רק בהיבט אחד של הסוגיה.
כמו משפחת קדירוב
היום, שלושה חודשים אחרי השבת השחורה, ישראל יודעת לומר מה היא לא רוצה ברצועת עזה ביום שאחרי: לא הרשות הפלסטינית במתכונתה הנוכחית, לא כיבוש ושליטה ישראלית וכמובן שלא חמאס בשום צורה ובשום מינון. מכאן והלאה – השאלות תלויות באוויר ללא מענה. אז המצב כרגע הוא שאין לנו פתרונות טובים לקדם, ואת הפתרונות הרעים שמגיעים לפתחנו בשפע יש בעיקר להדוף, לפני שינסו לכפות אותם עלינו.
בהקשר הזה שווה לנתניהו לבדוק עם מי שהיה עד לא מזמן "חברו לליגה אחרת", נשיא רוסיה ולדימיר פוטין, איך נולד "פתרון קדירוב" בצ'צ'ניה בתחילת כהונתו של פוטין כנשיא. הפתרון ששם קץ למלחמה האכזרית והממושכת שניהלה רוסיה נגד הבדלנים האסלאמיסטים. אומנם צ'צ'ניה איננה עזה, והמנטליות של המחבלים הצ'צ'נים הייתה שונה מאוד מזו של מחבלי חמאס, אך ברמת העיקרון אפשר בהחלט למצוא דמיון בין התסריטים.
צבא רוסיה היה מסוגל להכות בבדלנים, לאחוז בשטחיהם, לגרום לצ'צ'נים נזק צבאי כואב. דבר אחד הוא לא הצליח לבצע: לסיים את המלחמה בצורה כזו שהשינוי שיחולל בשדה הקרב יהיה בלתי הפיך. המלחמה נגד הבדלנים יכלה להימשך עוד שנים ארוכות, אך למזלו של פוטין הפתרון נמצא בדמותו של אחמד קדירוב, המופתי של צ'צ'ניה העצמאית, גדול האויבים שהחליט לעבור צד. לאחר שנרצח, הבן רמזן תפס את השלטון, שבו הוא מחזיק עד היום.
מה שישראל מחפשת, ולא ממש מוצאת, הוא בדיוק אחד כמו אחמד קדירוב הצ'צ'ני. דמות מקומית, מכובדת וחזקה (כי אף אחד אחר לא ישרוד בעזה שבוע אחד בודד), שתוכל לשלוט אזרחית ברצועה בלי להפוך לגרסה של חמאס.
בישראל מבינים היטב, גם בלי שהאח הגדול מוושינגטון מרים טלפון או בא להתריע, כי אם אינך בונה אלטרנטיבה, מי ששלט לפני המלחמה הוא שימשיך לשלוט אחריה. או – וזה לא פחות גרוע מהישארותו של חמאס בעזה – יימצאו אלה שיחליטו בשבילנו, וגם ידאגו לממש את רעיונותיהם בשטח.
את הרעיונות שעולים בדיונים ובפורומים שונים לגבי עזה אפשר לחלק לשתי קבוצות עיקריות: אלה שאין להם היתכנות ומעשיוּת (הם בדרך כלל הולכים מצוין בתקשורת, ומדי פעם גם מייצרים שיחות קשות עם בכירי הממשל האמריקאי), ואלה שדווקא ניתנים לביצוע - רק שהבעיות הכרוכות בהם עולות על הפוטנציאל החיובי.
אחד הרעיונות שבו הימין אוהב להשתעשע הוא הגירה מרצון של המוני עזתים למדינות ערביות, מערביות או אפריקאיות. הענף הימני של הקואליציה הימנית מרבה להשמיע קולות הקוראים לעודד את ההגירה. מדי פעם אף מופיע פרסום החושף את המגעים עם עוד מדינה שלכאורה מוכנה לקלוט עזתים בגבולותיה. הממשל האמריקאי הספיק להילחץ מהאמירות הללו, ואף לגנותן במספר אפשרויות. פתרון ההגירה אולי עושה טוב למצב הפוליטי של סמוטריץ' ומחזק אלקטורלית את איתמר בן גביר, אך במציאות אין לוושינגטון ממה לדאוג.
בנקודת ההתחלה
בהיבט המדיני והאסטרטגי נתניהו הוא ריאליסט מושבע. על פי מספר גורמים יודעי דבר, ראש הממשלה לא מתייחס ברצינות לרעיון של הגירה מרצון. הרעיון גם לא מציאותי וגם לא ישנה אסטרטגית את האתגרים של היום שאחרי.
באשר לרעיונות בעלי סיכויי היתכנות ממשיים: בישראל נבחנת שורה של בכירים פלסטינים (מרביתם בכירים לשעבר), בתור מועמדים פוטנציאליים להובלת השלטון האזרחי החדש ברצועה. ככל שהזמן עובר, רשימת השמות מתארכת וגם משתנה, אך עד כה לא נמצא מועמד שעונה על הקריטריונים.
בין השמות שעלו עדיין בולט שמו של בכיר פת"ח לשעבר המתגורר באיחוד האמירויות, מוחמד דחלאן. בשונה מבכירים אחרים לשעבר שנבחנו, דחלאן נחשב לבעל כמה יתרונות, כשבראשם כוחו בעזה. גם כיום לדחלאן יש תשתית בעזה, שכוללת סניפים, פעילים, כסף והשפעה. דחלאן גם נהנה מפופולריות גבוהה בקרב העזתים, מקום שני אחרי אסמאעיל הנייה ובעיקר הרבה מעל יחיא סנוואר. הגישה הפרגמטית של דחלאן בשילוב של עוינותו לאבו מאזן יצרה ממנו סוג של תקווה ישראלית חדשה.
אולם לאחרונה, אחרי שהסוגיה נבחנה לעומק, ההתלהבות מהרעיון להביא לעזה את דחלאן התחילה להתפוגג. דחלאן הפרגמטיסט הוא גם לאומן פלסטיני שדוגל ברעיון האחדות. הסכסוך הקשה שלו עם חמאס נחלש עם הזמן, והיום הוא קרוב לחמאס הרבה יותר מבעבר. החשש שנולד בישראל אחרי שורה של בדיקות הוא מהמודל הלבנוני, כאשר חמאס לא יסולק - אלא יישאר ככוח צבאי לצד השלטון האזרחי החדש, בערך כמו חיזבאללה בלבנון.
כך, שלושה חודשים מתחילת המלחמה, אחרי אין־ספור דיונים, אינסוף בדיקות וישיבות רבות מספור, ישראל מוצאת את עצמה בדיוק באותו מקום שממנו התחילה.
אנחנו יודעים לשרטט קווים לדמותו של מנהיג עזתי חדש שיהווה אלטרנטיבה לשלטון חמאס. אנחנו יודעים בדיוק מה הוא לא צריך להיות. אנחנו גם יודעים בערך מה כן. אנחנו רק לא יודעים מי יכול ללבוש את חליפת המנהיג החדש שתפרנו. וזאת הבעיה הגדולה שבהיעדר פתרון עלולה להביא את ישראל ליום שאחרי, בלי שהאחרי הזה באמת יקרה.