בואו נשים לרגע בצד את כל המדפסות, הנמושות והחיקויים של ״ארץ נהדרת״, ונגיד משהו שמדי פעם צריך לדעת לומר: מגיע ח"ח לחברת הכנסת גלית דיסטל אטבריאן מהליכוד. חשבון נפש אצל פוליטיקאי הוא לא עניין של מה בכך, וצריך לחזק את אלה שמסוגלים לבקש סליחה. ראוי להתעכב לרגע על הראיון שלה בערוץ 13, שספג לא מעט תגובות ביקורתיות וגם התפוגג במהירות כי תשומת הלב נמצאת במלחמה.
המסקנה היחידה מסאגת הסבירות היא שכולנו מפסידים כשאין הסכמות רחבות | לילך סיגן
אנחנו בבוץ הזה ביחד, המיינסטרים רוצה ערבות הדדית וסולידריות | סיגן
ברור שדיסטל אטבריאן רצתה להפיק רווח פוליטי מהריאיון, אבל זו לא הנקודה. אחרי טבח 7 באוקטובר היא הייתה השרה הראשונה שהודתה שהמשרד שהיא עומדת בראשו מיותר והתפטרה כדי לחסוך את בזבוז הכספים. אפשר להגיד שזה מעט מדי, מאוחר מדי, אבל אם למדנו משהו מאז השבת השחורה, זה שהחמרת יתר היא לא גבורה גדולה. לא רק ההנהגה - כולנו צריכים להיות מידתיים. לשפוט דברים לגופו של עניין. להמעיט בשנאה וגם לדעת לסלוח. וכן – "מעט מדי, מאוחר מדי" זה ללא ספק עדיף על שרים מיותרים אחרים שלא חלמו לעשות מהלך דומה, על אף הנרצחים, הפצועים, המפונים והאסון שהוביל למלחמה.
דיסטל אטבריאן אמרה את המילים שהמון ישראלים מרגישים, ואולי קצת לא נעים להם לומר בקול רם. לא צריך לבטל אותן, אלא לתת להן מקום: הממשלה פירקה את העם, החלישה את ישראל, התעלמה מאזהרות במשך חודשים וגרמה להרבה רע. מותר להודות בכך.
"היו בערך מאה אנשים שהדהירו תשעה מיליון לתהום", אמרה דיסטל, "ואני הייתי חלק מהאנשים שגרמו למדינה להיחלש… יצרתי שסע, יצרתי פילוג ויצרתי מתח שהוביל לחולשה. והחולשה הזאת, בהמון מובנים, הובילה לטבח”.
זו הודאה מדויקת וכנה, היא לא קלה, והיא דורשת אומץ ציבורי. לכן גם אם לא אוהבים אותה, וגם אם לא מעריכים אותה, על הצעד הזה, כמו גם על ההתפטרות מהמשרד הפיקטיבי, מגיע לדיסטל שירימו לה.
המדינה לפני המחנה
השאלה היא מה הלאה. האם חבורת "הרפורמה" השכילה לעשות חשבון נפש או להתחרט על "הגישה האיומה שבה הביעה את סט הערכים שלה" - כפי שתיארה דיסטל? השבוע, אחרי ביטול חוק הסבירות ודחיית תחילתו של חוק הנבצרות, נשמעה שוב המקהלה שהאשימה את בג"ץ ב"פילוג העם בעת מלחמה". יש להניח שמי שהיה עושה חשבון נפש, גם אם היה מתרגז מפסקי הדין, היה מגיב באופן קצת שונה מפעם. יותר מידתי, יותר מפויס. גם משום שבכל מקרה אין מה לעשות עם זה כרגע, וגם מתוך הבנה שהדרך הקודמת הייתה שגויה.
אבל לא בטוח שגם דיסטל אטבריאן הבינה עד הסוף את הבעיה. במהלך כל הראיון הארוך שלה לערוץ 13 היא אמרה רק פעם אחת את המילה "ישראל" ופעם אחת את המילה "המדינה", אבל חזרה ארבע פעמים על המילה "הבייס", ועוד ארבע פעמים על המילים "המחנה" ו"הציבור הליכודי". זה לא מקרי. בבסיס - המחנה עדיין חשוב לה הרבה יותר מהמדינה. לכן היא גם חושבת שעל אף האסון שפקד אותנו בגלל התנהלות הממשלה, בנימין נתניהו צריך להישאר בתפקידו. הסיבה אפילו נשמעת הגיונית - למרות כל מה שקרה, "הוא הכי טוב ביי פאר שיש לנו".
אבל זאת בדיוק הקונספציה שהביאה אותנו עד הלום. חשבנו שישראל צריכה את המנהיג הכי מוכשר, הכי ערמומי, הכי מנוסה, הכי חכם. אבל הקרע החברתי הפנימי שחשף אותנו לזוועות 7 באוקטובר הבהיר לנו בדיוק מה ישראל צריכה עכשיו: חיבור בין מחנות, ואת זה נתניהו פשוט לא יודע לעשות. ישראל זקוקה למנהיג שיידע לחבר בין אנשים ובין קבוצות. כזה שלא יהיה מאוים מתחרות, אלא יידע לעבוד עם אנשים מוכשרים ממנו. כזה שיידע לצוות את הכישרונות המעולים לתפקידים הכי חשובים וליצור סינרגיה. כזה שיידע להאציל סמכויות, לעבוד בקבוצה ולחלוק קרדיטים, כדי שהכל יעבוד.
נתניהו יודע להיות הכוכב הכי מאיר בחדר, אבל הוא לא יודע להנהיג קבוצה של אנשים מעולים, שחלקם טובים ממנו. הצורך שלו לבלוט מעל כולם מתנגש עם הצורך הכי גדול של ישראל עכשיו - שיתוף פעולה וקירוב המחנות.
דיסטל אטבריאן התלוננה על הבירוקרטיה הממשלתית האטומה, הלא מתוכללת, שלא מאפשרת עשייה. היא צודקת - ישראל זקוקה נואשות להתייעלות ציבורית ולשיתוף פעולה מקצועי בין מוסדות המדינה. למישהו שיחבר בין מערכת המשפט, המערכת הדתית, הצבא והשב"כ והמוסד, החברות הממשלתיות, הכלכלה הפרטית, מערכת החינוך, החברה הערבית. מישהו שיידע להגיע להסכמות רחבות ולנצל את הנכונות הציבורית לפעול אחרת אחרי הטראומה שחווינו. ישראל זקוקה לעבודה קבוצתית של הטובים ביותר בתחומם, לא לעבודה של אדם אחד. המנהיג צריך להיות זה שמחבר את כולם.
פטפטנים חסרי תקנה
ישראל 2024 זקוקה להנהגה שתהיה מסוגלת לשים את הבייס במקום השני, אחרי המדינה. לא רק בליכוד, אלא בכלל. משהו בז'אנר מקדשי הבייס פשוט איבד מקסמו. די, עברנו טראומה, שחררו אותנו מהפטפטנות הזאת.
קחו למשל את "לקיחת האחריות" האינפנטילית של ח"כ דני דנון אחרי חיסול סאלח אל־עארורי, רק כדי להיות הראשון שאומר על זה משהו, בעוד ברור שהאינטרס של ישראל הוא לא להגיב על האירוע. זה מה שאנחנו צריכים בהנהגה? או הקשקוש התורן של יאיר גולן, שהפליג אחרי פסיקת בג"ץ בעניין עילת הסבירות, והתרברב שאפשר להילחם גם בעזה ובצפון וגם בתוך ישראל. האם הוא השכיל להבין שזה דיבור שלא עובר יותר את האוזן של הישראלים, אחרי שהמראיינות התקוממו על שהשווה את המלחמה ביריביו הפוליטיים למלחמה באויבי ישראל?
כך גם ח"כ צביקה פוגל, שאמר שצריך לחסל את בג"ץ אחרי שמחסלים את חמאס. כמות הפטפטנים בזירה הפוליטית גדולה מדי. חשוב מזה - באמת שאין צורך להדהד אותם.
אמצעי התקשורת ידעו לנטרל את הפטפטנים בחודשי המלחמה הראשונים, וראוי שימשיכו בדרך הזאת. המלחמה לא הסתיימה. חיילים מוסרים את נפשם. ישראל פצועה. יש לפנינו אתגרים לאומיים מטורפים בהיקפם. לא כל פטפוט צריך להפוך לכותרת שנדחפת כחדשות חשובות לטלפונים של מאות אלפי ישראלים. תחסכו את זה מאיתנו. התקופה הזו היא לא רק הצ'אנס להתנהלות ממשלתית שונה, אלא גם הצ'אנס של התקשורת לשנות. לקדש את אלה שעושים, ולא את אלה שמברברים כדי שמישהו בבייס שלהם יהיה מרוצה. עדיף לשמור את כותרות המבזקים לחדשות חשובות - וברוך השם יש כאלה.