במלחמת המפרץ שחר כבר היה חייל, והייתי נוכח פעם באחד התדריכים שנתן האב לבנו הבכור. שחר הקשיב, לא בלי חיוך קטן אבל בתשומת לב. הדאגה המסוימת, הנקודתית והקפדנית, הייתה זרה לי והופתעתי מעוצמתה. הערתי בקלות דעת של הדיוט: אתה לא מגזים קצת? וקיבלתי שטיפה שהגיעה לי.
אחת מהתקפות הטילים תפסה את שחר וחברתו במכונית המשפחתית ברמת השרון. גנוסר הסביר לבנו כיצד לחזור הביתה. שחר אמר "אולי אחר כך". יוסי אמר לו: "אתה נכנס עכשיו למכונית וחוזר הביתה". וכך היה. זה מה שאבות אומרים לילדים שלהם כאשר אלה מצלצלים מהצבא. אבל ההדגשים של גנוסר היו מקצועיים. הוא הכיר את עזה, הכיר את ג׳באליה ואת הסמטאות והשבילים שבהם צעד בנו כאשר נהרג.
בזמן הקצר שהיה לו בין בית הספר לגיוס, נסע שחר עם חברים ליוון. מצילומי הטיול ההוא עלתה תמונה של אנשים צעירים שנהנים מהחיים. בילוי אחרון לפני שהם נעלמים בצבא לשלוש שנים. במציאות הישראלית היה ברור שלא כל החברים ישרדו את השירות הצבאי. לכן הצילומים שלהם מחויכים ונהנים כה יקרים.
כאשר שחר נולד ב־1972, היה גנוסר האיש הבכיר של השב"כ ברצועת עזה. הוא ואנשיו הסתובבו בשבילים הזועמים של מחנות הפליטים עם רשימות מבוקשים, ועזרו ליחידות העילית לתפוס אותם. מי שלא נכנע - נהרג. משלוש שנות פעילותו בעזה הגיע גנוסר למסקנה שסריקות, פטרולים וחיסולים לא יפתרו את הבעיה. שאין לישראל מה לעשות בעזה. שם עוצבה תפיסת עולמו שלפיה לא יהיה אפשר להילחם בפלסטינים לנצח; ישראל תיאלץ להגיע איתם להבנה מקובלת על שני הצדדים.
זה נכון, אגב, לגבי רבים מאלה המכונים "שומרי הסף". אחרי שהם פורשים משנות שירות ארוכות בשמירה על הביטחון, הם הומים כיונים. עובדה שנתפסת כהפתעה גדולה בעוד הייתה צריכה להיות מובנת מאליה.
פגיעת המכונית העיפה את גנוסר וצ'יקו והשליכה אותם כמה מטרים באוויר. ניסיונות ההחייאה שנעשו בשניים במסוק בדרך לבית החולים עלו בתוהו. החיילים הנוספים ביחידה פתחו באש על המכונית הנמלטת. הנהג נפצע באורח קל, המשיך דרך שדה חרוש כ־20 מטר עד שנתקע בגזע עץ זית כרות. הוא יצא ממכוניתו ונמלט ברגל.
למחרת שיחת הטלפון האחרונה עם שחר, טס גנוסר ליוהנסבורג, דרום אפריקה. כאשר נחת ביוהנסבורג, המתינו לו ליד המטוס שלושה אנשי ביטחון בפנים קודרות. “שחר נספה", הם אמרו לו והסיעו אותו לבית חברים, שם המתין 12 שעות כדי לעלות לטיסה חזרה לישראל. בלילה לפני הלוויה הגיע לביתו בכוכב יאיר. הוא ביקש שלא ייגעו בחדרו של שחר. אחר כך נסע להביט בפעם האחרונה בגופת בנו.
יומיים אחרי נפילת שחר התפרסם בעמוד השער של “24 שעות" של “ידיעות אחרונות" מאמר בן כ־1,000 מילה מאת יוסי גנוסר. המאמר נכתב לפני מות בנו. ניתן להניח שאילו רצה גנוסר לבטל את הפרסום או לדחות אותו, היה העיתון הולך לקראתו. תמצית המאמר ועיקרו היו: “לפלסטינים תהיה מדינה. מן הראוי להסביר לציבור באומץ וביושר כי אשליית השלטון הנצחי בשטחים ואוכלוסייתם חייבת לפוג - על מנת להגיע לביטחון אמיתי". גם אחרי ששילם את המחיר האישי האולטימטיבי, היה גנוסר נחוש להציג את עיקרי הבנתו והמלצתו לפתרון הסכסוך.
המשתתפים בהלוויה היו מעורב ישראלי של ביטחוניסטים - צבא, שב"כ ומוסד - חברים, פוליטיקאים, עיתונאים וברנז'ה. חבר של המשפחה שר מעל הקבר הפתוח. איציק מרדכי הניח זר על הקבר והתרחק מיד. גנוסר ספד לבנו: “ישבנו יחד להרבה שיחות, ושנינו נהנינו מהן. אני גאה בך, בן. כבר אמרתי לך את זה ואני אומר לך שוב, ולא בפעם האחרונה".
גנוסר התקשר לראש מחלקת חקירות עזה של השירות וביקש ממנו להגיע לשטח ולהתרשם מהנהג הדורס ומחקירת השב"כ. יעקב פרי, שהיה ראש השירות אישר, בתנאי שזה לא יפריע לחקירה. גנוסר ראה את זירת האירוע בבית חנון. הסתובב בפרצוף חתום ושאל שאלות. השב"כ חקר לפי הספר. העובדה שהיה מדובר בבנו של מי שהיה בכיר בשירות וחבר, השפיעה על עומק החקירה והיקפה. מאחורי מראה חד־כיוונית צפה גנוסר בראש צוות החקירה חוקר את הנהג. בלי לעבור על התקנות ועל הנחייתו של פרי וללא קשר עם הנהג, הציע גנוסר לחוקר, תשאל כך או אחרת. הוא היה מעשי וענייני מאוד, קר כמו מי שמתחקר אירוע בצורה מקצועית.
בסוף הוא אמר: “אני קונה את הגרסה שלו. האיש נרדם על ההגה, התעורר, ראה מולו חיילים פותחים באש, נתן גז, פגע בשחר ובגיא, ברח והתחבא. ישב בבית וחיכה שנבוא לקחת אותו. זה נשמע לי נכון".
גנוסר חיפש לעשות שלום חלק גדול מחייו בשליחות חשאית של ראשי ממשלה. הוא רצה להאניש את הפלסטינים. לכן הביא לחקירת האיש שהרג את בנו אינטגריטי מקצועי וחוות דעת חפה מתחושות נקם. הוא היה מקצוען, ומסקנות החוקרים היו מקובלות עליו.
המחיר האישי שגנוסר שילם לא שינה את דעותיו. הוא לא הפך לחבר בכיר במשפחת השכול הישראלית. בשיחות ובראיונות איתו הוא לא הזדהה ביוזמתו כאב שכול. הוא התעקש להפריד בין הקטע האישי ובין הבנתו המדינית והביטחונית. מאז פרשה 300 היה גנוסר מוכה שמועות, אמירות מופרכות והתנכלות מכוונת. בג"ץ פסל אותו מלכהן כמנכ"ל משרד השיכון. הוא רץ בפריימריז של העבודה ב־1992 והיה נבחר אלמלא כמה מאמרי דעה שפגעו בו. מישהו אחר היה מוציא מכיסו את כרטיס החבר שלו במשפחת השכול ומקושש אמפתיה; לא גנוסר. חמישה ראשי ממשלה שלחו אותו הלוך ושוב בשירותם לרשות הפלסטינית. רבין וברק לא היו מוכנים לוותר עליו. גם בשליחות השלום הוא חטף עתירה לבג"ץ.
לרצף הקרבות שהיו חייו, הוסיף גנוסר אחד נוסף: הוא עתר לבג"ץ בבקשה להתיר לו לרשום את התאריך הלועזי על מצבת בנו. אחרי נפילת שחר הוא פנה למועצה הציבורית להנצחת החייל בבקשה לציין על המצבה גם את התאריך הכללי. כדי לרשום את התאריך הלועזי, התבקש גנוסר להמתין להחלטת שר הביטחון. נאמר לו כי השר ארנס החליט להשיב בחיוב לבקשה, אולם להפתעתו הוא קיבל מכתב עם תשובה שלילית. הסיבה הפורמלית: חוק בתי הקברות הצבאיים קובע את האחידות באופן הכתיבה על המצבה ואת ציון התאריך העברי בלבד.
לא היה אפשר לצפות מגנוסר שינהג במות בנו כמו כולם. שנים ארוכות הוא נדחק לשולי החברה הישראלית בגלל מה שנדמה היה לאנשים שעשה, הושמץ, נעקץ ונרדף. מישהו אחר במקומו, גם מי שהרצון לתאריך לועזי על מצבת בנו בער בו באש אמיתית, לא היה נקלע לעימות חזיתי עם משרד הביטחון.
אבל גנוסר היה הרבה מעבר לשיקולים קטנים של נוחות אישית. שקט נפשי כבר לא היה אופציה עבורו. עוד קרב עקרוני אחד בהליך מזורז היה כמעט בלתי נמנע. אלה היו אותם ממסדים שרדפו אותו. הקרב היה עקרוני ולא קפריזי, הוא נערך משום שגנוסר חייב היה להוכיח לעצמו שהוא מסוגל לנצח בקרב אחד גם אם הפסיד במלחמה.
גנוסר אמר: “הייתי מודע לרגישות הנושא ולהשלכותיו, אבל הוא היה עקרוני עבורי ולא הייתה בו אף מידה של התרסה. כבר במלחמת לבנון סירבו הורים שכולים לכתוב על מצבות בניהם את השם ‘שלום הגליל'. אני מבין את הצורך בהאחדה מסוימת בבית קברות, אבל עליה להיות הגיונית ולשרת את רצונותיה הלגיטימיים של המשפחה. אף אחד לא חותר תחת אושיות המדינה. לא היה בכך משום תקדים שיאפשר למשפחות להדפיס את דיוקן יקיריהם על המצבה. היה אלמנט דוחק של זמן. הדיונים המתמשכים הביאו אותנו אל יום השלושים שבו הייתה צריכה המצבה לעמוד".
התרעות פיקוד העורף