יש משהו בדממה רועמת שמספר סיפור. בקיבוץ שהשער הצהוב שלו פרוץ ודרוס, שעמדת השומר בכניסה שלו עדיין מנוקבת כדורים, שבעלי חיים שמחליפים את התושבים שפונו ממנו מתהלכים בשביליו. יש משהו בדממה של ילד מוּבל לשבי, שותק, או בוכה לאמו במנהרה מתחת לאדמה שהוא רעב, והיא - מה תעשה - מכסה את פיו שישתוק.
מרוץ החימוש התת-קרקעי בדרך ליו"ש? "אסור לשלול קיום מנהרות מתחת ליישובים יהודים"
דיווח: מתנהל משא ומתן להעברת תרופות לחטופים בעזה
ביום ראשון ימלאו 100 ימים ליום הנורא ההוא שהפך את חיינו, 7 באוקטובר. צמד מילים שיש בו צירוף מצמרר של הלם, תדהמה ותחושת חוסר אונים מאֵם כל ההפתעות, שתפסה אותנו בבוקר חגיגי של שמחת תורה, 50 שנה ויום אחרי המלחמה ההיא, שחשבנו אותה לטראומה הגדולה בתולדותינו. חשבנו אז שחטפנו.
"חטפנו" זו מילה עדינה לזוועות, וגם זו מילה עדינה מדי לתאר את שהתרחש בטבח הבלתי נתפס בעוטף עזה. טבח שבו נשלפו נשים, מבוגרים ותינוקות ממיטות ביתם באיומי כלי נשק והצתות. חוזרת: תינוקות. לחלקם עוד לא מלאה שנת חיים. הם נלקחו מהמקום שאמור להיות המוגן ביותר. מהבית.
לא רחוק משם רקדו באושר המוני צעירים וצעירות. יפים, שמחים, חוגגים את החיים. "מסיבת הנובה", איזה שם פסטורלי לזירת אימים ורצח. איזה שם למקום שממנו מובלים פצועים ומבוהלים חוגגי מסיבה לגיהינום של ימים ארוכים בעזה המקוללת.
"הלב שלנו שבוי בעזה", מבשרת הדיסקית שעונדים ישראלים רבים. הלב שלנו עם הנרצחים, עם בני משפחותיהם, עם החטופים, עם השבים ועם הלוחמים הגיבורים שלנו, שמסכנים את חייהם שם בתופת כדי שנוכל להמשיך לנשום את האוויר של המדינה היקרה שלנו.
כל הודעת "הותר לפרסום" עם פנים ושמות, ותמונות שלא יוצאות מהנשמה של חיילינו שהשאירו את חלומם ועתידם על אדמת שג'עייה או ח'אן יונס, ושל נעדרים ש"החליפו סטטוס" למתים, היא עוד סכין חדה לעומק הלב האישי והלאומי שלנו. לב שנדמה שהתמלא בסכינים עד שלא יכול להכיל עוד. ועוד משפחה ישראלית שתצטרך, איכשהו, לקום מההריסות.
לחלק מהמפונים מבתיהם, דרומיים וצפוניים, כלל אין בית לחזור אליו והם מתקיימים בתנאים לא תנאים בלי עתיד, בלי תקווה, בלי חלום. החרדה הקיומית היא עכשיו בתוך הבית שלנו, במדינה שהורינו וסבינו, דור הזהב, עמלו להקים כדי שלא נהיה רדופים כפי שהיו בגולה.
ועדיין, כעם, באפשרותנו להתרומם ולהמשיך ולהגיע לתקומה אמיתית. וכי יש ברירה אחרת? ביחד, זה בהחלט אפשרי, הכל עניין של רצון. רצון לאומי, שמתחיל קודם כל בכל אחד מאיתנו.
ב־100 הימים הארורים האלה הציצה לרגעים ארוכים ובלתי נשכחים ישראל היפה. זאת שקצת שכחנו. ברגעי משבר מתגלה פעם אחר פעם עם סגולה עוצמתי ומלא בנתינה. עם שמתגייס למילואים בלי לשאול שאלות, שיודע לעטוף בחיבוק את משפחות הנרצחים והפצועים, שנלחם להשיב הביתה את החטופים, שמארגן שקים של אהבה למפונים וללוחמים, ולא מסוגל להשיב לשאלה "מה נשמע?" בטיפת נחת, משום שאין לנו כזו.
בוער בי לסיים במשהו אופטימי. שננצח, שנביס את חמאס, שנהדוף את אירועי הצפון העתידיים, שאירועי 7 באוקטובר לעולם לא יוכלו לחזור על עצמם בבית שלנו – במדינת ישראל. אבל האמת היא שהלהבה שבי שבעה מסלוגנים פוליטיים מפוצצים, לעתים חסרי בסיס. זה קצת כמו כדור הרגעה שהוא בעצם נסיוב. משאלת לב כמוסה, לפחות בשלב הזה.
כשאראה בעיניים את התוצאות, אשקול אם להאמין. ממפלות מוכרחים ללמוד, להיות תמיד עם הפנים קדימה. עם תוצאות והישגים בפועל אי אפשר להתווכח. את העבר לא ניתן לשנות לצערנו, אך האחראים למחדל יכולים לשפר את פני העתיד בתוצאות אמיתיות. ואם לא יוכלו – נמצא את מי שיוכל. כי הרי עם צמא חיים אנחנו.
התומך במפלצות
כישראלים יש בנו התחושה שישראל היא מרכז העולם. נו, חלק מהמנטליות. העולם הניף לנו פונפונים ל־48 שעות בדיוק, עד שחזר להיות העולם הטוב והישן - זה שלא סובל אותנו. האנטישמיות עתיקה ולא תיעלם לעולם, כך לתפיסתי. אפשר לקבל את הדברים ולהרים ידיים, אבל בעבורנו זו לא אופציה. לוחמים אנחנו, ומבינים שיש להילחם ללא הפסקה גם בזירת התודעה העולמית, אפילו כשהתנאים בלתי אפשריים.
במהלך המלחמה אני פוגשת בזומים עיתונאים ומובילי דעה מהעולם. זה התחיל בתמיכה רצינית לצד רצון עז לחזק, המשיך בחודש שלאחר מכן בשאלות מנותקות כגון: מתי תהיה אפשרות להסכם שלום בין ישראל לחמאס? שאפתי, נשפתי והשבתי שהסיכוי טוב בערך כמו הסיכוי לשלום בין ארה"ב לדאע"ש. היום, שלושה חודשים מפרוץ המלחמה, הנרטיב השולט הוא השקר שיש לו רגליים, אותו רצח עם שאנחנו כביכול מבצעים שם בעזה.
שוב ושוב ננסה להסביר לעולם שחמאס הוא ארגון טרור שנוסד כדי לרצוח יהודים, שכך מחבלי חמאס מחדירים לפורמולת השתייה של ילדיהם מגיל אפס בשטיפות מוח אין־סופיות שיהודים הם כלבים שיש להשמיד, ושלהיות שהיד זו גבורה. סרט הזוועות מציג באופן ברור את שנאת היהודים, את הכמיהה של חמאס לחסל אותנו ואת החיבה הבלתי מסויגת של המחבלים לשחיטת יהודים. בעבור המפלצות האלה מדובר ברגעי אושר עילאיים.
בהתחלה שיחקנו אותה ברשתות החברתיות בעוצמה ישראלית אופיינית, ופה ושם אפילו השפענו על דעת הקהל בעולם. אלא שבדיוק כמו שקרה עם מלחמת רוסיה־אוקראינה, כאשר אוקראינה עניינה את כולנו בישראל בדיוק שבועיים, כך קרה גם איתנו. מהר מאוד, שיא הסטייל היה לתמוך בפלסטין. פשוט להקיא.
והנה, בתוך קרב ההסברה הגלובלי של ישראלים נהדרים ויהודים טובים, שמשקיעים מזמנם היקר להדוף את הכזבים, צץ לו - כרגיל יש לומר - חבר הכנסת עופר כסיף. יהודי שבוגד בארצו ובבני עמו, וחותם על עצומה נגד ישראל שתוגש לבית הדין הבינלאומי בהאג בגין "רצח עם". ישראלי ויהודי מתוכנו, שמגבה את מפלצות חמאס והסייענים שלהם בעזה. שילך לגור שם, בהריסות שג'עייה או דרג' תופאח. הוא לא ראוי לנשום את האוויר של המדינה, שטובי בנינו נפלו ונופלים עכשיו למענה.