שבוע קשה נוסף עבר על עם ישראל. שוב ושוב אנחנו שומעים את סיפור חייהם הקצר מדי של אנשי העילית האמיתית שלנו: יפים וטובי לב, צנועים ונדיבים, ובעיקר עזי נפש. הם מוסרים את הנפש, פשוטו כמשמעו. חלקם משאירים מעין מכתב צוואה ובו גם ה"אני מאמין" שלהם ביחס למלחמה שאליה יצאו.
"הכל כלול"? הגיע הזמן להפנים שבטורקיה הכל חלול | גאולה אבן סער
"בחרתי בילד אריק בריק - לא באהרן ברק": התמליל הפיקטיבי של נתניהו | גאולה אבן סער
מה גורם לצעיר שיוצא אל שדה הקרב להשאיר מכתב פרידה? הם כותבים להורים ולאחים שאולי לא מספיק אמרו להם כמה הם אוהבים אותם ומודים להם על הכל. לחברה שהשאירו מאחור – כמה אהבו אותה, שלא תכעס, ומביעים תקווה שתמשיך בחייה ושתמצא אהבה.
אבל עוד ועוד נופלים כותבים דבר נוסף, פחות צפוי, העובר כחוט השני במכתביהם. הם מבטאים שכנוע פנימי עמוק בצדקת הדרך, במלחמת האין ברירה שנכפתה עלינו. לא מתחרטים לרגע שיצאו לקרב, ונכונים לשלם בחייהם.
סמ"ר איתי יהודה ז"ל, לוחם גבעתי שנפל בצפון הרצועה, כתב במכתב מפויח שנמצא בכיסו: "חשוב לי לומר שאני לא מתחרט לרגע שהתגייסתי לקרבי. זה הדבר הכי טוב שעברתי בחיי".
סמ"ר עדי ליאון ז"ל, לוחם גבעתי שנפל בקרב בצפון הרצועה, כתב: "אני יוצא למלחמה הזאת בידיעה שאני לא בטוח חוזר, אבל אני מאמין בלב שלם במה שאני עושה. אין לי ארץ אחרת ועכשיו תורי להגן עליה ולנקום את נקמתם של האזרחים והחיילים, התינוקות, הזקנים והנשים שהיו פשוט חסרי אונים מול התופת של חמאס. זה החינוך שנתנו לי הוריי. בזה אני מאמין".
סמ"ר שי ארוס ז"ל, חובש קרבי מגבעתי שנפל בקרב בצפון הרצועה, כתב: "האמת ששמחתי לעשות את מה שאני עושה – להציל אנשים ולשמור על המדינה, כי זה משהו שתמיד רציתי, משהו שהיה תמיד חלק ממני, מאז שהייתי קטן. ועכשיו הייתה לי הזדמנות לעשות זאת ולתת מעצמי גם למדינה. אז תדעו שכל זה לא היה לחינם והיה שווה את זה".
סמ"ר רועי דאוי ז"ל, מ"כ בגבעתי, שלח לעצמו הודעת וואטסאפ: "אני לא מתחרט על כלום. היה לי השירות הכי טוב שאפשר לבקש, עם הסוף הכי מתוק שיש. יש לי לוחמים אריות, זכות לפקד עליהם".
אביו של סרן במילואים ניר בנימין ז"ל, שנפל השבוע, סיפר שאמר לבנו: "אל תחזור" (לשטח, לעזה). בנו ענה: "איך אתה מדבר? אם אני לא אלחם – מי יילחם?".
רס"ר אלקנה ויזל ז"ל, שנפל אף הוא השבוע, במכתב לפני צאתו לקרב: "אולי נפלתי בקרב. כשחייל נופל בקרב זה עצוב, אבל אני מבקש מכם שתהיו שמחים... בצוק איתן כבר נפצעתי. הייתה לי הבחירה להישאר מאחור, אבל אני לרגע לא מתחרט על כך שחזרתי להיות לוחם".
ממש לא קורי עכביש
ישראל חוזרת להיות חברה במאבק. חברה מגויסת. צעיריה מבינים אל נכון את הכורח במלחמה ואת המחירים הכרוכים בה, גם שלהם באופן אישי.
מחקר שנערך בידי מכון "פאנלס" בחודשים ספטמבר־ינואר והוצג על ידי הפרסומאי גיל סמסונוב, מצביע על תופעה דורית מעניינת: הצעירים (בגילי 18־44) מאמינים בחוזקה של ישראל ובניצחונה. שיעורי ההתייצבות וההתנדבות למילואים במלחמה הם עדות משכנעת נוספת. כך גם שירות מילואים של חודשים רצופים ארוכים בסמטאות של עזה. איזה פער בלתי נתפס בין קולות הדשדוש והדכדוך שבעורף לבין הרוח הגדולה של החיילים האלה בסדיר ובמילואים.
כשקראתי חלק מהמכתבים האלה, הם הדהימו אותי ברוחם ובדמיון למכתבים שנכתבו בתקופה אחרת לגמרי, בימי טרום המדינה.
כך למשל כתב דב גרונר, איש האצ"ל, אחד מ"עולי הגרדום", שנידון למוות בתלייה על ידי שלטון המנדט הבריטי. בעודו ממתין להוצאתו להורג כתב למפקד האצ"ל מנחם בגין: "אדוני, הנני מודה מקרב לבי בעד העידוד הרב שקיבלתי ממנו בימים הגורליים האלה... מובן מאליו כי רוצה אני לחיות. מי לא רוצה? אבל אם אני מצטער שהנני עומד 'לגמור', אזי בעיקר בגלל שלא הספקתי לפעול מספיק... אני כותב את השורות האלה לפני שנוגשינו עומדים להוציא לפועל את רציחתי ובשעות אלה אין משקרים, והנני נשבע שלו הייתה לי הברירה להתחיל מחדש, הייתי בוחר באותה הדרך שבה הלכתי בלי להתחשב בתוצאות האפשריות בשבילי".
דורות חלפו. החברה הישראלית שהייתה חברה מאוד אידיאולוגית בימים ההם הפכה לחברת שפע. אויבינו התפתו להאמין בתיאוריית "קורי העכביש". הם טעו, ובגדול. גם אם לא כל בחורינו המצוינים התעמקו בכתבי מייסדי הציונות - הם ציונים מובהקים אחד־אחד. הם עומדים במבחנים המעשיים הקשים ביותר ומוכנים לשלם את המחירים האישיים הכבדים ביותר.
עם ישראל חי!
