השאלות של מתן חודורוב טובות לחודורוב, אך מעולות לנתניהו. בשבועות האחרונים מסיבות העיתונאים של ראש הממשלה מגיעות לשיאן כשהמיקרופון מגיע לפרשן ערוץ 13. זה שואל שאלה שאינה רק באה לברר בתמימות סוגיה לא פתורה, אלא מקפלת בתוכה ביקורת נוקבת, אידיאולוגיה יוקדת ושביעות רצון עצמית בולטת. נתניהו מצדו אינו רק עונה, אלא מתנגח, מתנצח ואפילו מתבדח.

הרגעים האלה הם שיא המופע המרכזי. הקליימקס. יותר משהציבור מחכה לנתניהו שינאם, הוא מצפה לחודורוב שישאל. זו הפכה לפינה קבועה שמשרתת את שני הצדדים, שיוצאים ממנה מסופקים ומנצחים. לשניהם הרי יש פיד בטוויטר להאכיל.

כידוע, האויב החדש של ראש הממשלה הוא “האולפנים". זה שם גנרי לשני ערוצי הטלוויזיה 12 ו־13, שעם כל החיזוקים לצה"ל והרצון לנצח במלחמה, אינם מוותרים על תפקידם העיתונאי, ומאתגרים את תפיסת הביטחון של ישראל בשאלות קשות ובתהיות קיומיות.

את השאלה אם המלחמה נמשכת ונגררת מטעמים פוליטיים לא תשמעו בערוץ 14, להפך, הם יתקפו את עצם הלגיטימיות של הדיון. צריך להודות שחלק בעם שותף להרגשה הזאת, ומזהה את צה"ל עם ישראל ואת ישראל עם ממשלת נתניהו. רבים רואים בכך כמו משולש זהב, שכל פגיעה באחת מצלעותיו פוגמת בקיומו. כל שאלה שתוקפת את ביבי כאילו מחלישה את צה"ל וכביכול פוגמת במדינה בזמן מלחמה.

נתניהו מתמיד לבקר את ה"אולפנים" במסיבות העיתונאים - זה האויב המשותף החדש. הסלוגן הנבחר הוא: “אני נלחם בחמאס, ואתם נלחמים בי". זה ה"פרס יחלק את ירושלים" החדש. זה ה"נתניהו טוב ליהודים" העדכני. זה קמפיין אפקטיבי, שרוכב על סנטימנט אנטי־תקשורתי שרווח בעם.

רבים מאמינים ש"השיח באולפנים" מקלקל ומדכדך. ולכן, כשעיתונאי שואל שאלה תקיפה וביקורתית, הוא עושה את תפקידו, אך גם משחק לידי נתניהו, מרים לו להנחתה, מסייע לו לבסס את הבייס, ולהחזיר אליו מצביעים מאוכזבים ששבים פחות מאהבת בנימין, ויותר מתיעוב האולפנים.  

מבין כל השואלים, מתן חודורוב הוא הבולט ביותר. מדובר בסוג של רובוט אנושי. עולמו מסודר כמו טבלת אקסל מדויקת. אם לא היה עיתונאי, בוודאי היה רואה חשבון שנטרף מדעתו אם המאזן חרג בשתי עשיריות האגורה. הוא בטח לא ישן בלילה אם מגירה בביתו נותרת חצי פתוחה, דלת חדרו לא סגורה או נעלו הפוכה. כשהוא שואל את ראש הממשלה שאלה, הוא נשמע כל כך חזק במיקרופון בצורה מעוררת בהלה. הוא פוצח בצרור נתונים בטון חריף, בחתך דיבור מכני.

יש לו נטייה להקפיד בכללי הנימוס, לא לוותר על פסיק מתוארו של נתניהו, ובד בבד, אינו מתבלבל בשפתו. אדרבא, הוא שומר על כללי הלשון העברית ולא טועה אפילו פעם אחת בבג"ד כפ"ת בראש מילה. תוך כדי כך, הוא שומר על ניסוחים בהירים, חדים ותוקפניים. השילוב הזה הוא בעיקר מה שמוציא את ראש הממשלה משלוותו. לדוגמה: “אדוני ראש הממשלה, אני מציע שאולי תחדד את התשובה לשאלה הקודמת, כי ח"כ טלי גוטליב האשימה את בעלה של שקמה ברסלר בשיחה עם יחיא סנוואר" וכו' וכו'. חודורוב מנצל את האירוע לספר שוב לנתניהו לפרטי פרטים את סיפור הקונספירציה המלא, אל מול פרצופו המשתאה, וכל זה, בטרם הגיע לשאלה שלשמה התכנסנו.

נתניהו קוטע אותו וטוען שזו “תוכנית קבועה של חודורוב", שאז מגיע למנה העיקרית: ה"שאלה" לראש הממשלה. “נשיא מצרים לא מוכן לשוחח איתך בטלפון. אתה מבקר בחריפות את קטאר, האם לא יצרת משבר מול שתי שחקניות קריטיות במגעים לעסקת חטופים, שבפועל יחבל במאמצים להשיג אותה? תודה". שופך לו דלי של צוננים על הראש, מפרק את הסבריו לחתיכות, אך מסיים בתודות וברכות.

בפעם שעברה שאל: “אדוני ראש הממשלה, אמרת בזמנו: לאף אחד לא יחסר הכסף, והנה עכשיו הממשלה מקצצת בחינוך ממלכתי, במערכת הבריאות, במשרד הרווחה, בתשתיות לאומיות בצפון, אולי גם בנקודות הזיכוי במס לילדים, שעמדו במרכז מערכת הבחירות שלך. מה גילית עכשיו שלא ידעת אז, והאם ייתכן שההתבטאות ההיא הייתה פלטפורמה להעביר כספים פוליטיים לשותפיך כשהמצב הכלכלי היה שונה לגמרי? תודה". זו לא שאלה תמימה לראש ממשלה. זה נאום תוכחה חריף, של בוט מניפולטיבי, באצטלה של עיתונאי אובייקטיבי.