כבר ארבעה חודשים. ארבעה חודשים שכולנו ניזונים מסיפורי האימה, ברצף בלתי פוסק, על המסכים, ולפתע אתה מוצא עצמך בזירת המתקפה הברברית ב־7 באוקטובר: כפר עזה. עיתונאים, דיפלומטים, אורחים מחו"ל, קבוצות תורמים וכיו"ב – רק הם מורשים לעבור את מחסום השער. שני מילואימניקים, מרושלים למדי, מבקשים אישור. כלומר, חתימה על "כתב אזהרה, התחייבות ונטילת אחריות של אנשי תקשורת ומבקרים רשמיים".
סגירת אתר גבעת התחמושת: עקב מחדלי הממשלה אנו כעת חסרי בית
הנדסת תודעה על מלא: נאום ״הניצחון המוחלט״ של נתניהו ייכנס לפנתיאון
נציגת דובר צה"ל, סרן מיה, מקבלת את פנינו ומזהירה מראש: "דעו לכם, זה לא אתר תיירות – אלה בתים של אנשים. יש לשמור על פרטיותם". ועוד היא מציינת: "לראות במו עיניכם זה הרבה יותר משמעותי מצפייה בטלוויזיה". כמה צדקה.
מתחילים להלך בשבילי הקיבוץ. פסטורליה זוועתית. הכל ירוק, לרגע מטעה, ו־דממה. בתים דוממים. קיבוץ נטוש. הזמן כמו עמד מלכת. עדין סוכות של חג עומדות לצד כמה בתים. מתחת לעצי הפרי – פירות נפלו על הקרקע, נרקבו. התושבים עצמם עברו לשפיים, אבל לא כולם. שחר ואיילת התעקשו להישאר. "היא עושה כביסה, הוא מטפל בגינה. עושים 'על האש' לחיילים". אש אחרת בערה כאן ב־7 באוקטובר, כילתה בתים רבים, במיוחד בשכונת הצעירים, המערבית, הסמוכה לגדר ולשער.
הנה הגדר שנפרצה בשלוש נקודות, שמהן חדרו כ־400 מחבלים, לבד מאלה שנחתו ברחפנים. "נמצאו מפות שלהם, הם היו ערוכים היטב, ידעו לאן כל כוח הולך, וידעו אפילו באיזה בית יש כלב. היו כאן עובדים עזתים, ובסרטונים רואים שניים מהם משתתפים בטבח". הו, תמימות קדושה.
סיפור כפר עזה הוא סיפורו של קיבוץ מופלא, שנוסד ב־1951 ואשר 10% מאנשיו נרצחו או נחטפו ביום אחד.
אחד מהם הוא אופיר ליבשטיין, ראש המועצה האזורית. שלטי תעמולה שלו לקראת הבחירות (שלא התקיימו בסוף אוקטובר) טרם הוסרו במרחבי הקיבוץ: "ממשיכים יחד". כמה אקטואלי. בפתח ביתו מספרת סרן מיה: "היו לאופיר תוכניות להקים מעין 'סילקון ואלי' של הייטק, ליד מעבר ארז. למשמע הקולות בערבית, יצא מביתו, חיסל שני מחבלים, ואז אירעה תקלה בנשק שלו ומחבל שלישי הרג אותו. גם בנו הבכור ניצן נרצח, וגם אמו בלהה והמטפלת שלה. משפחה שלמה".
הזוועה מתגברת במהלך הסיור הכואב, במיוחד לאורך שכונת הצעירים. הרס, פיח, חורבות. על כל בית כרזה: "פה נרצח", "מכאן נחטף". אסור להיכנס לבתים. מותר רק לזה האחרון בשורה. זה רצון ההורים השכולים של סיוון ז"ל, ענת ושמעון אלקבץ. מבקרים מאמריקה עומדים בתור להיכנס לבית שאינו בית עוד, פניהם חתומות. מתלחשים כלא מאמינים. הקירות נקובים מכדורים, ועל הספה עדיין כתמי דם. בממ"ד שבו נרצחו סיוון ונאור, בן זוגה, הכל מרוסק.
ליד רחבת בית הכנסת פוגש שמעון, שטורח להגיע לכפר עזה מראש העין שלוש פעמים בשבוע, קבוצה גדולה של חיילים. "זה טוב מאוד שבאתם", הוא אומר להם, ומפציר: "שכל אחד מכם ייקח את הזיכרון של מה שעשו כאן לילדים, להורים, לסבתות ולסבים שלנו. תספרו לפקודים שלכם, לבני משפחותיכם, כדי שאף אחד לא יוכל להגיד אחר כך שזה לא היה. זה כן היה! הביטו סביב, עשרה ימים לפני 7 באוקטובר הדשא הזה היה מלא בילדים בלבן, נשים וגברים, תקעו בשופר, נשמעו תפילות, ובשבת היו מוטלות על הדשא גופות חברי כיתת הכוננות, שנטבחו פה".
קולו של שמעון מתגבר: "המחבלים באו לכאן לזרוע בהלה! אפילו המפלצות הנאציות הסתירו את מה שעוללו. מחבלי החמאס הסתובבו עם מצלמות גו־פרו ותיעדו בשידור חי את כל הזוועות. אנחנו אמרנו ששקט ייענה בשקט. צריך לשנות את המשוואה – פחד ייענה בפחד. הם צריכים לפחד, לעולם לא יוכלו לעשות יותר מה שעשו".
סרן מיה, שמיטיבה לספר בחן ובמילים שמלוות את המראות הקשים, ושמכירה כל פינה בקיבוץ הנטוש, מודה כשהיא נפרדת מאיתנו: "אפילו אני לא זוכרת את כל הסיפורים". ואז כבדרך אגב היא פולטת: "אני הנינה של ש"י עגנון".
ממשיכים לקיבוץ עלומים. בדרך עוברים את צומת סעד, הקיבוץ הדתי שניצל מגורל היישובים האחרים. את חבר עלומים רפי בביאן הכרתי לפני שנה. הוא הקב"ט של המועצה האזורית שדות נגב. יליד שכונת הבוכרים בירושלים ורפתן. בפגישתנו אשתקד לקח אותי בטנדר שלו לראות את גדר המערכת. עמדתי לצדה, התפעלתי ונרגעתי. כי מי יכול לפרוץ אותה? חשבתי לתומי, והתבדיתי. אנו עומדים ליד המחלבה, מכל ענקי שנוקב מכדורים וכל תכולתו נשפכה. הוא כבר משופץ. גם עלומים נטוש מתושביו, אבל מראה סימני התאוששות ושיקום.
השקט כאן מופר מפעם לפעם, בתערובת של קולות: פיצוצים מעזה, מסק"ר המשגר טיל לעבר מטרה כלשהי, ודחפור ההורס את מה שנותר משני המתבנים שהועלו באש בידי הפורעים. גם מה שנותר ממגורי התאילנדים, בעת פרסום שורות אלה, כבר אינו קיים. המבנה נעקר. אינו קיים עוד. השטח נוקה. בעוד רפי ממשיך בסיפור הקיבוץ ובסיפורו האישי, מגיע חברו אברהם: "תראו מה מצאתי זה עתה, חמישה תרמילי כדורים".