רק כאשר מבקרים במערב הנגב, ביישובי העוטף הנטושים, ורואים בעין את היקף הפשע שביצעו הברברים מעזה, אפשר להבין טוב יותר את גודל הזוועה. או־אז גדל הזעם, גדלה התדהמה ומתעצמת ההבנה את פעולת הנקם והתקיפה שמבצע צה”ל ברחבי מדינת הטרור עזה. ואולם – כך נמסר לי – ההתעניינות בסיקור חורבות העוטף בקרב אנשי תקשורת מהארץ והעולם, הולכת ודועכת. הזמן עושה את שלו. גם תעמולת הנגד.

במקום אשלית גוש קטיף: מוטב שההנהגה תחזק את ההתיישבות הקיימת | דעה
המוניטין מאבד כוח: למה זה הפך לטרנד להקל ראש בתרומת ארה"ב? | דעה

אכן, ככל שמתרחקים מה־7 באוקטובר, כך הזיכרון מתחיל להתעמעם. מנגד גוברת הביקורת על ישראל לנוכח מראות ההרס הנרחב ואוהלי הפליטים בממלכת חמאס. צה”ל פועל נגד ארגון טרור שבאכזריותו, בשטנתו ל”זרים”, ובמיוחד ליהודים, אינו נופל מדאע”ש, גם לא מהנאצים. במדינה רחוקה כמו אירלנד, מוקפת ים מכל עבריה, הברברים מועדפים על הנאורים. בבית הדין הבינלאומי לצדק, ישראל עומדת למשפט, לא ארגון הטרור עתיר הפשעים. בארצות הברית, הידידה הגדולה, לוחצים עלינו שנסכים למדינה חמאסית ביהודה ושומרון.

ארבעה חודשים ויותר מאז ה־7 באוקטובר, לא כל המנהיגים, לא כל אנשי הציבור הבולטים, לא כל כלי התקשורת העולמיים, מעוניינים להגיע לשטח, לראות ולהבין מדוע ישראל יצאה למתקפה נגד הנאצים החדשים שטבחו באחינו ומחזיקים בידם 136 חטופים, רובם – יש לקוות – עדיין בחיים. שלושה חיילים אמריקאים נהרגו בגבול סוריה־ירדן ועיראק. מיד יצאה ארצות הברית לפעולת נקם קשה שגם חפים מפשע רבים נהרגו בה. באוקראינה נמשכת ההתקפה הנפשעת הרוסית שהחלה לפני יותר משנתיים. מדי יום הרוגים, פצועים, הרס – וכמעט אין פוצה פה ומצפצף. למה דרום אפריקה, למשל, אינה תובעת את רוסיה לדין בהאג? עולם צבוע, עתיר שנאה לעם היהודי ולמדינתו.

אל מול מציאות כזו, אפשר היה לצפות שמכונת ההסברה שלנו תיכנס לפעולה נמרצת, ולו כדי להנמיך את צונאמי השנאה, אבל על המחדל הבלתי נסלח של ה־7 באוקטובר נוסף מחדל ההסברה, הרעה החולה שתמיד הייתה בעוכרינו. לא כל העולם הוא ארגנטינה עם הנשיא האוהד שלה, שזמן קצר לאחר הכתרתו יצא למסע ראשון אל מחוץ לגבולות מדינתו הענקית – אל ישראל, אל הכותל, אל יישובי עוטף עזה. ביקורו זכה לכיסוי מועט יחסית בתקשורת שאינה מורגלת בגילויי ידידות שכאלה. איננו יודעים לחבק כראוי את אוהבינו, איננו יודעים די לבוז לשונאינו ולמבקרינו. אפילו בתוכנו ישנם גורמים קיצונים שמלבים אש שנאה עצמית.

בתקשורת הישראלית בקושי מדווחים על המתרחש במדינות השלום, ירדן ומצרים. “פרשנויות” מסיתות בפריים טיים כמו של גיא פלג המתלהם ראויות יותר. ערוץ 14 והפרשן־הידען ברוך ידיד הם לבד מציגים את הגל האנטי־ישראלי הגואה בחוצות עמאן וקהיר. ערוצים אחרים עסוקים בליבוי הקרעים בתוכנו, מהדהדים את שלטי החוצות: “אתה הראש, אתה אשם”. אני משער שאת הכרזות הללו מממן גורם קיצוני כלשהו, ואולי גם מי שקורא (בערוץ 12 כמובן) להקדמת הבחירות בעיצומה של המערכה. סכומי עתק נדרשים לקמפיין השיסוי המתחדש.

עם זאת, ישנם גם גילויים מעוררי השתאות. הם יוצאים לאור באופן טרגי עם הבשורות על החללים. עם הגיבורים נמנים דרוזים, בדואים, ערבים. לוחמים מסורים שהיו מוכנים לשלם בחייהם על הגנת מדינתם. קמו לנו גם כמה אנשי הסברה ערבים. המוכר מביניהם הוא יוסף חדאד, שעושה עבודת הסברה יעילה במעגלים שבהם הוא נמצא. גם בתקשורת הערבית מחוץ לישראל מוצאים מדי פעם התבטאויות בגנות חמאס.

כך פלסטיני אחד בשם מג’די עבד אל־והאב פרסם לאחרונה שני מאמרים באתר הסעודי “אילאף” שבהם מתח ביקורת קשה על חמאס. “קללת אללה תרדוף את תנועת חמאס”, כתב, בשל ההרס והחורבן שהמיטה על רצועת עזה. ותהה מדוע לא ניצלה את כל משאבי העתק שבזבזה על בניית מנהרות ויכולות צבאיות לטובת פיתוח הרצועה ותושביה. מדוע הפנתה אותם למלחמה חסרת סיכוי נגד ישראל? את התקפת חמאס כינה “מתקפת קמיקזה”, בדומה לפעולות ההתאבדות של הטייסים היפנים במלחמת העולם השנייה שלא תרמו כהוא זה למאמץ המלחמתי של יפן.

כמו כן קרא אותו עבד אל־והאב לקהילה הבינלאומית ולעולם הערבי לפעול לחיסול כל הארגונים הפלסטיניים ולהפסקת פעילותם הצבאית והאזרחית, "כדי שהפלסטינים ייפטרו מהם ומנזקם ויתחילו לסלול את דרכם אל דרך הישר, הרחק מהרס, הרג וחורבן”.

הדברים הללו פורסמו אומנם באתר זניח, אך צדו את עיני מוסד ממר”י, שמיהר לתרגמם ולהפיצם לכל מנוייו. אנשי ההסברה שלנו (מי הם?) חייבים לפחות לעשות שימוש בחומרים מסוג זה, כעדות לכך שגם בעולם הערבי יש המגנים בחריפות את חמאס הארור.