שואת העוטף שהתחוללה ב־7 באוקטובר הציפה שורה של החלטות ותפיסות הזויות במערכת הביטחון בכלל ובצה”ל בפרט. אחת ההחלטות הייתה ליטול מכיתות הכוננות של קווי התפר, יישובי הספר בקווי העימות וביו”ש את הנשקים ולצמצם את כוח אדם והציוד שברשותן. את התוצאות ראינו בעוטף. רבש”צים וחברי הכיתות לחמו בידיים קשורות מול מחבלים מצוידים באמל”ח קטלני מכף רגל ועד ראש. רבים נפלו או נפגעו, ובתושבים שעליהם הגנו בוצע טבח מחריד.
"עדיין חסר ציוד": בכיתות הכוננות בצפון מתחננים לסיוע
בעקבות הביקורת: צה"ל יאפשר לכיתות הכוננות ביישובי צפון לשמור על נשקן
תפקידה של כיתת כוננות הוא לתת מענה ראשוני לאירוע פח”ע עד להגעת הצבא או כוח מוסמך רלוונטי אחר. גודלה וציודה של הכיתה נגזרים מאיום ייחוס המושתת על תסריט שעשוי להתממש ונמדד על פי המרחק של היישוב מהאיום המשוער, הנזק המוערך שייגרם וכן רמת הסבירות שיתממש. כך נקבע בזמנו מה יהיו היקף הכיתה, סוגי הנשקים והציוד שבהם יזוודו, הנגישות לאמל”ח ואופן הפעלת הכוח.
בעשור הקודם החלה להתגבש בצבא תפיסה שנסמכת על אמצעי ההגנה שהותקנו ונחפרו לאורך הגבולות, על טכנולוגיות התרעה מתקדמות ועל יכולת הצבא לתת מענה אבטחתי והגנתי לכל יישוב ובמיידי. התפיסה הזאת הביאה להתייחסות לכיתות הכוננות היישוביות כאל סרח עודף.
במקביל התקיים תהליך מופקר של גניבות נשקים, תחמושת וציוד צבאי רגיש אחר מבסיסי צה”ל ומשטחי האימונים שלו. להפקרות הזאת חיפשו חכמי המטכ”ל פתרונות שיספקו גם את היועמ”שים האמונים על הוראות פתיחה באש. בוצע עיבוי של אמצעי אבטחה בבסיסים והחמרה לכאורה בהוראת פתיחה באש – כל זה ללא הועיל.
המטכ”ל ניצב מול שני היבטים שהתנקזו לבעיה אחת - כיתות הכוננות שהכבידו על המסגרות המרחביות של הצבא ושיטפון גניבות האמל”ח שלא פסק למרות הצעדים שננקטו. הפתרון שנמצא היה איסור על הרבש”צים וחברי כיתות הכוננות להחזיק נשקים בביתם, הנשקים שנותרו ננעלו בחדרי כספות מרוחקות יחסית וברגע האמת צריך יהיה לאתר את יוסף עם המפתח.
שואת עוטף עזה המחישה את הטעות הקולוסלית של הצבא, שלאחר שהתאושש החל תהליך הפוך ומזורז להחזרה לכשירות של כיתות הכוננות שכלל החזרת הנשקים הארוכים לידי הרבש”צים וחברי כיתות הכוננות, הגדלת הסד”כ והיקף האימונים והצמדת הנשקים לכוננים. במקביל ובהנחיית המשרד לביטחון לאומי החלה המשטרה להקים ולאמן כיתות ומחלקות כוננות בערים וביישובים שבתחום אחריותה ולציידן בנשקים ובציוד רלוונטי אחר.
התובנות מהתפיסה הקורסת של מערכת הביטחון ברורות. יש לתת לכל יישוב ויישוב יכולת הגנה עצמית ליממה אחת לפחות עד להגעת כוחות הביטחון והעברת ניהול האירוע אליהם. המסקנה העגומה שנגזרה מהתפיסה המעודכנת עצובה מאוד - כל יישוב יכול לסמוך רק על עצמו.
ישראל מצויה כעת במבחן הישרדותי שלא היה כמותו מקום המדינה וצריך להיות מציאותי, להעריך נכון את יכולות האויב ולהיערך בהתאם ליכולותיו. כיתות/מחלקות כוננות מאומנות ומצוידות באמל”ח יעיל הן צו השעה.
הכותב הוא חבר הוועד המנהל של “מבטחי“ - פורום מפקדים לאומי ונשיא הפורום לביטחון בישראל