יחסינו עם ארה"ב
מתח ביחסים בין מדינתנו לארה"ב, וגם אפרים קישון היה ער לבעיה הבינלאומית הזו, וציטט מתוך מוחו החד־פעמי שיחה דיפלומטית בין ישראל לארצות הברית. הקטע פורסם לפני למעלה מ־57 שנים בעיתוננו, כאשר למערך היו 45 מנדטים, והקואליציה של מחנה השלום מנתה 75 חברי כנסת. לפני שהיה ביבי, לפני שהימין היה בשלטון, לפני כיבוש ישראלי כלשהו בגדה המערבית או ברצועת עזה.
כמו בממשל אובמה: נתניהו פועל לנאום בפני שני בתי הקונגרס האמריקאי
"דבר שלא צריך להיות": האם אנו עדים למחדל נוסף של מערכת הביטחון?
אני מביא את הקטע שנית, בהסכמת קישון. פעם, כשהוא הפסיק לכתוב בקביעות ב"מעריב", אמרתי לו בתובענות: “אתה חייב לכתוב. כל שבוע!". הוא ענה: “כתבתי על הכל. פעמיים. בכל פעם שיש נושא אקטואלי, אתה רשאי לקחת קטע שכתבתי ולפרסם אותו שוב ב'מעריב'. לא צריך להוסיף כלום".
הנה:
הצדדים גילו הבנה
פרוטוקול סודי ביותר!
לשימוש משרד החוץ בלבד!
בנוכחות: מר אוורל הארימן ועוזריו מר קומר ומר ראסל, מטעם ממשלת ארה"ב.
מטעם ממשלת ישראל: מר לוי אשכול, ראש הממשלה ושר הביטחון, ויועצו לענייני דיפלומטיה שקטה, הד"ר בר־ביצוע.
בראשית ההתייעצות מביע מר הארימן את רצונו לחבר הודעה משותפת קצרה המתרכזת בעיקר, כלומר בטובת האנושות. מר לוי אשכול מציע לפתוח בהצהרת ידידות של שתי הממשלות ועל כן מביע מר הארימן את הסתייגותו:
הארימן: "לצערי אינני נחשב לנציגה הרשמי של ממשלת ארצות הברית אלא לשליחו המיוחד של הנשיא בלבד".
ד"ר בר־ביצוע: "נכתוב אפוא: 'ממשלת ישראל ושליחו האישי של הנשיא ג'ונסון מביעים בזה את רצונם...'"
הארימן: "אני חושש, אדוני, שהנשיא לא היה חפץ בהזכרת שמו במפורש, בגלל צביונה העדין של שליחותי".
אשכול: "אז מה לכתוב?"
מר ראסל: “'שני הצדדים'. זה תמציתי ונותן מקום להשערות".
ד"ר בר־ביצוע עומד על חשיבות הנקודה הביטחונית ומציע נוסחה זו: “שני הצדדים החתומים מטה מביעים את רצונם לקיום איזון הכוחות במזרח התיכון", אולם עוזריו של מר הארימן מגלים הסתייגות מנקיטת עמדה כה קיצונית בשאלה עדינה כזו.
מר קומר: “'איזון הכוחות', זוהי הגדרה יותר מדי מלחמתית. פנינו אל השלום".
אשכול: "אז נכתוב ש'שני הצדדים מעוניינים בקיום השלום'".
מר ראסל: "לצערי, המילה 'קיום' מקפלת בתוכה התחייבות מסוימת מטעם ממשלת ארה"ב כלפי ריבונותה של ישראל, שאין לנו סמכות לדון בה כרגע. היינו מעדיפים 'שמירה' תחת 'קיום'".
ד"ר בר־ביצוע: "טוב, 'שני הצדדים מעוניינים בשמירת השלום במזרח התיכון'".
הארימן: "למה לא 'בעולם'?"
אשכול: "טוב, 'בעולם'".
מר ראסל מציע את הנוסח “בעולם הגדול" כדי לתת משמעות רחבה יותר להצהרה רבת־המשקל. הד"ר בר־ביצוע מעלה את הצורך להזכיר בהודעה את זכותה של ישראל להגנה עצמית. מר הארימן מקבל את הנוסח המוצע רק בחלקו:
הארימן: "האם אין זה פשוט יותר לגנות את כל גילויי התוקפנות בעולם?"
ד"ר בר־ביצוע: "אנחנו בכל זאת מעוניינים בהדגשת זכותנו האלמנטרית להתגוננות".
הארימן: "אם כן אני מציע: 'שני הצדדים מחייבים את היוזמה הפרטית'".
אשכול: "אי אפשר. מערך. תנועת הפועלים".
הארימן: "סליחה. אם כן אולי נכתוב: 'שני הצדדים בעד חיזוק יסודות האו"ם, ובעד היושר, הצדק וטוב הלב'".
הד"ר בר־ביצוע מסכים לפסקה זו בתנאי שיוסיף: “וכמו כן בעד ביצועה של התוכנית לחלוקת מי הירדן לצורכי פיתוח". עוזריו של מר הארימן מביעים את חששם שתוספת זו עשויה לסכן את סיכויי ממשלת ארה"ב להגשת סיוע כלכלי מוגבר לארצות ערב.
מר ראסל: "לדעתנו מספיק בהחלט ש'שני הצדדים גורסים את הצורך לניצול אנרגית המים לצורכי שלום'".
הארימן: "אין המילה 'אנרגיה' קצת חזקה מדי? מדוע לא 'חיסכון במים'?"
אשכול: "זה לא מספק אותנו".
הארימן: “חיסכון במים והרחבת רשת החינוך התיכוני".
אשכול: "מען קען משוגע ווערן פון זיי".
הארימן: "סליחה?"
אשכול: "זה מן התנ"ך".
שני הצדדים מסכימים להשאיר את הפסקה הנ"ל פתוחה לדיונים נוספים ועוברים לדיון בבקשת מר אשכול ביחס לפסקה: “ממשלת ארה"ב לא תסבול כל שינוי בסטטוס קוו של האזור". מר קומר חוזר ומדגיש באוזני נציגי ישראל שמר הארימן אינו רשאי לדבר בשם שלטונות ארה"ב. אף על פי כן הד"ר בר־ביצוע מביע את תקוותיו שבהודעה המשותפת בכל זאת תיכלל באיזה מקום המילה “ארצות הברית", כי זה משרה ממלכתיות מסוימת על המסמך. מר הארימן מצלצל לוושינגטון ומבקש הוראה. מקץ שעה קלה הוא חוזר עם התשובה.
הארימן: "הנשיא הרשה לי באופן אישי להשתמש בהגדרה: 'תושבי יבשת אמריקה הצפונית כמו כל אומות העולם שוחרות השלום'".
אשכול: "רוב תודות".
הארימן: "הנשיא תמיד גילה חיבה יתרה לארצכם המתפתחת".
ד"ר בר־ביצוע: "ומה בנוגע לסטטוס קוו באזור?"
הארימן: "בנקודה זו תורכם לוותר. אני מציע את הנוסחה: 'תושבי יבשת אמריקה הצפונית כמו כל אומות העולם שוחרות השלום מעוניינים'".
אשכול: "כן?"
הארימן: "זהו".
אשכול: "במה מעוניינים?"
הארימן: "בכל".
ד"ר בר־ביצוע: "בכל זאת?"
מר ראסל: "נגיד 'בהישגים'".
אשכול: “'ובעידוד המחזה המקורי', לא?"
הארימן: "בבקשה".
תשובתו של מר אשכול נמחקת מן הפרוטוקול, לבקשתו. לאחר מכן עוברים הצדדים לבירור הפסקה המסיימת. הארימן ממליץ: “שני הצדדים מביעים את רצונם הנחוש שכל אחד בעולם ימצא אושר בחיים", אך בלחץ יועציו חוזר בו ומוחק את המילה “בחיים", שמקפלת בתוכה התחייבות מוסרית מסוימת מטעם ממשלת ארה"ב לגבי שאלות ביטחוניות, שאין זה המקום לדון בהן.
הארימן: "הפשטות הכי מרשימה. שמא נכתוב לסיום: 'כל יצור בעולם יבורך'".
מר ראסל: “בעולם הגדול!".
הארימן: "כמובן! 'כל יצור בעולם הגדול יבורך'. על זה, סבורני, נוכל לחתום בראשי תיבות. אתם 'מ.י.', ואילו אני 'א.ה.'".
פינת השלולית
בצפון ישראל נכנס צפרדע בודד בשלולית לטינדר, רואה נסיכה כלבבו, אבל רגע, מה זה? היא מלבנון.
אי־שם בלבנון יושבת נסיכה ומרגישה שצפרדע בעל נפש תאומה נמצא אי־שם גם בשבילה. היא נכנסת לטינדר ומוצאת צפרדע חתיך, שאין כמוהו מתאים לנשיקת הקסם, אבל מה זה? איפה הוא גר? הוא ישראלי.
אמיתי. בעקבות שיבושי ג'י־פי־אס שישראל מפעילה בצפון, לא רק הווייז של תושבי הגליל מסובב אותם לפניות לא נכונות, אלא, על פי דיווחים שקיבלתי, קורה גם שישראלים ולבנונים משודכים זה לזה באפליקציות ההיכרויות.