לצד האיחוד האירופי ושוודיה, גם קנדה חידשה את המימון שלה לאונר"א, ובמקביל - הודיעה השבוע שתפסיק את משלוחי הנשק לישראל. המשמעות די ברורה: מבחינת המדינות האלו, ההסברה של חמאס עובדת ואילו של ישראל - נכשלה. הסיבה היא המשך ההזנחה של ההסברה הישראלית, שכבר אין לה שום תירוץ מאז 7 באוקטובר. ישראל חייבת להתעורר.
מי שאינו יודע לקדם את הנרטיב הישראלי הצודק כלפי חוץ, נכשל בתפקידו כמסביר
ממשיכים לבכות במקום לפעול: מחשבות ומסקנות מטקס האוסקר
צריך להבין משהו: הכעס על כך ש"שונאים אותנו" או ש"כולם אנטישמים" אינו תוכנית עבודה אלא תירוץ נפסד. אפילו הכותרות המקומיות שאמירות כאלו מייצרות כבר לא מרגשות אף אחד. במלחמה הזאת הבנו שישראל זקוקה לעולם המערבי גם כשזה נעשה קשה יותר, וגם כשהפרוגרסיבים המטורללים עושים הרבה רעש ומפעילים לחץ. זה חלק מניהול המלחמה. לא כולם הם אויבים ואנטישמים, והרעיון הוא למצוא את החברים, לשתף איתם פעולה, ולמנף את הנרטיב הישראלי. זאת העבודה.
מסמך חדש של משרד החוץ מראה שהנתונים לגבי אונר"א גרועים בהרבה משחשבנו: לפחות 15 עובדי הסוכנות לקחו חלק בטבח 7 באוקטובר, כלומר - הם רוצחים ואנסים. 2,135 מעובדי אונר"א בעזה פעילים בארגוני טרור, 485 מהם בזרוע הצבאית, 18 מהם מנהלי בתי ספר. לא מפליא שב־32 בתי ספר של הארגון נמצאו תשתיות טרור.
משרד החוץ מגדיר את אונר"א כ"בלתי ניתנת לתיקון" - היא פשוט הפכה לזרוע של חמאס. אז למה כל כך קשה לקדם קואליציה שתשים סוף לארגון או"ם שמייצר פליטים פלסטינים ומתחזק אצלם את האשליה שמתישהו ישראל תחדל מלהתקיים ותעבור לידיהם?
"אפשר לייבש את אונר"א, לא לסגור אותה", אומר שגריר ישראל באו"ם גלעד ארדן. "צריך להבין שאונר"א הוקמה ב־1949, כשבאו"ם היו חברות רק 57 מדינות שפעלו למען ערכים של העולם החופשי. מאז, האו"ם גדל ל־193 מדינות חברות, ששליש מהן מוסלמיות ויותר ממחציתן לא דמוקרטיות. כדי לשנות את המנדט של אונר"א צריך לחזור לעצרת הכללית, אבל עם הרכב כזה - לא יהיה לזה רוב פוליטי".
עד 7 באוקטובר ישראל הייתה אמביוולנטית לגבי אונר"א, שלצד מגרעותיה הברורות הייתה כלי ששומר על רווחה מינימלית ושקט אזרחי (גם אם מדומה). היום כבר ברור לכולם שהחלפת אונר"א תהיה "גיים צ׳יינג׳ר" בסכסוך - צעד קריטי ליום שאחרי המלחמה. שתי ועדות בדיקה של האו"ם לגבי אונר"א מסתיימות בימים אלה, ותפקידה של ישראל הוא לעשות כמה שיותר רעש סביב ממצאיהן, כדי לשכנע כמה שיותר מדינות מערביות שמממנות את הפארסה הזאת להפוך את הקפאת המימון הזמנית - לקבועה.
"60 דקות" על ריקבון האו"ם
כל עיתונאי חוקר שיחטט קצת בחומרים על אונר"א ימצא מכרה זהב - כמות הטיוחים של האו"ם לגבי כשלי הארגון היא עצומה, כולל איומים מארגוני הטרור שגרמו לפקידי או"ם להתפטר ולהיעלם במהלך השנים, או לגונן על אונר"א מתוך פחד.
פיליפ לזריני, הנציב הכללי של אונר"א, קיבל אין־ספור חומרים מרשיעים מעמותת UNWatch ומעולם לא נקף אצבע. ארדן פעל רבות כדי להתנות את המשך התמיכה באונר"א בהוצאת התכנים האנטישמיים מספרי הלימוד של הארגון, אבל גם זה לא קרה. דמיינו תוכנית של "60 דקות" שחושפת את שחיתות האו"ם, שכבר מזמן לא פועל לטובת ערכי העולם החופשי, אלא לטובת הרוב האוטומטי האוטוקרטי. מישהו צריך לעבוד כדי שזה יקרה - להשיג את החומר, למצוא עדים, לשתף פעולה עם העיתונאים הנכונים. זה תפקיד ההסברה.
רבים מאמינים שנוצרה הזדמנות היסטורית לשינוי היחס לאונר"א. ארדן אומר שאם לא יהיה מימון לאונר"א הסוכנות אולי לא תיסגר, אבל לא תהיה ברירה אלא למצוא לה חלופה בדמות World Food Program או מנגנון כלשהו של מדינות ערב המתונות, כמו איחוד האמירויות. האם זה יעד אפשרי? גורמים שמעורים בנושא אומרים שהצלחת המהלך תלויה רק ברמת הנחישות של ישראל. המדינה תוכל אפילו לשלול ויזות מעובדי האו"ם ולא לשתף פעולה, אבל כדי שהמהלך הזה יצליח ולא יתהפך עלינו, דרוש במקביל מהלך מאוד מושקע של הסברה.
בכלל, כדאי שנפנים סוף־סוף: השקעה בהסברה היא השקעה בביטחון המדינה. לישראל צריך להיות תקציב הסברה של לפחות מיליארד דולר בשנה, שכולל יחסי ציבור אינטנסיביים בכלי תקשורת מרכזיים במטרה לטשטש עמדות אנטי־ישראליות, כמו גם תקציב רציני לעבודה ברשתות החברתיות, שם ישראל מפסידה בקרב על קהלים צעירים. זה דורש מנגנון מקצועי ומושקע והתמדה של שנים, וזה לא פחות חשוב ממטוסי F35 או חימוש. זו הלגיטימציה שלנו להילחם ולהתקיים בעולם שנדמה שהשתגע.
ש"ס מפתיעה לטובה
בישראל יש כוחות מצוינים. יש פה כמות קולוסאלית של כישרון, ידע, אמביציה ויכולת. וכן, זה כולל המון אנשים בעלי שליטה מעולה בשלל שפות, כולל אנגלית. הם פשוט לא מנוצלים על ידי הממשלה הנוכחית כמעט בכלל. המצוינות אינה מתוגמלת, החל ברעיון הכושל לגנוז את פרס ישראל (רעיון שנגנז בעצמו), דרך פיטוריה של נועה תשבי כשגרירת הממשלה נגד אנטישמיות בארה"ב, ועכשיו - השעייתו של כוכב ההסברה של המלחמה אילון לוי. האם זה לא ברור שישראל לא צריכה להעניש אלא לטפח את המצוינים שלה?
ישראל היפה פרצה מתוך השבר הנורא של הטבח, ולאחרונה, למרבה החרדה, הפוליטיקה שוב מאיימת לרמוס את היופי. אבל ממש כפי שהחברה האזרחית התגייסה למען החיילים, החטופים והמפונים, כך החברה הישראלית צריכה להתארגן למען האחדות ונגד המחנאות והקיטוב.
אין לנו פריבילגיה לאפשר לנבחרי הציבור לחזור להסית אותנו זה נגד זה למען האינטרסים הצרים שלהם. עברנו מספיק כדי להיות מסוגלים לזהות מסרים של שנאה, שלוחצים לנו על הכפתורים הלא נכונים. רובנו כבר הבנו שהקיטוב לא יעזור לישראלים אלא יעשה את העבודה עבור חמאס, חיזבאללה ואיראן. מכל הסכנות הרבות שישראל עומדת בפניהן כיום, הפילוג הוא הסכנה המפחידה ביותר, כי הוא היחיד שבאמת מאיים להרוס אותנו.
אסור לאפשר לממשלה לעשות מהלכים לא הגיוניים, כמו ביטול פרס ישראל או השעיית כוכב ההסברה שלנו. באותה נשימה - חשוב לפרגן לנבחרי ציבור שהפנימו שמה שהיה הוא לא מה שיהיה, ושאם הפילוג יחזור, הוא יהיה גרוע ומסוכן יותר מלפני 7 באוקטובר.
השבוע זו הייתה מפלגת ש"ס, שמסתמנת כמפלגה המובילה בקואליציית ה־64 שרואה את הצורך הדחוף באחדות ובאמת פועלת למענו, לא רק כמס שפתיים. אחרי שחוק הרבנים עלה בחוסר רגישות משווע, ש"ס הורידה אותו מהשולחן במהירות, כי הבינה שזה לא לעניין. מילה טובה בעניין הזה מגיעה גם לחברי הכנסת מהליכוד שעצרו את המהלך - עמיחי שיקלי, משה סעדה ודן אילוז. מעשים כאלה מעוררים בכולנו תקווה.