עד לפני שבוע הקונצנזוס הכמעט מוחלט היה שהחלטת הוועדה המוניטרית שתתקבל מחר אחה"צ תתמוך בהורדת הריבית לפחות ב-0.25% לשנה. האינפלציה התכנסה ליעד המחירים (2.5% לשנה), שער החליפין נסוג לכיוון של 3.6 שקלים לדולר ודירוג האשראי במשק על ידי פיץ' לא הורד.
אלא שבשבוע האחרון נרשם מהפך המוכיח עד כמה מצב המשך הפכפך ותלוי בכל כך הרבה משתנים. ראשית, הציפיות לאינפלציה חזרו לעלות. הערכת המחלקה הכלכלית של בנק הפועלים לפיה תחזית האינפלציה ל-12 החודשים הקרובים עלתה ל-3.2% כמעט עברה מתחת לרדאר.
העלייה בציפיות של בנק הפועלים ושל אנליסטים אחרים אינה מקרית. האיראנים קילקלו את תוכניות המלחמה באינפלציה ובישראל התחילו להתכונן למלחמה מולם. העלייה במתיחות איתם והחשש מחזית נוספת בצפון הקפיצו את הדולר לשיא של 3.77 שקלים והוא קרוב מאי פעם ל-4 שקלים.
התחזקות הדולר מגלמת בתוכה פוטנציאל לעליית מחירים. מחולל אינפלציה נוסף הם מחירי הנפט שהחלו לעלות מחדש. גם העמדה של הבנקים המרכזיים בעולם, בראשם הפד האמריקאי השוללת הורדת ריבית בטווח המיידי, מצננת את ההתלהבות. נגיד הפד הפחית בשבוע שעבר ציפיות על רקע נתוני המשק האמריקאי והבהיר שקצב הורדות הריבית בשנה הקרובה יהיה נמוך. בוול סטריט הגיבו בהתאם.
לכן הסבירות שנגיד בנק ישראל פרופ' אמיר ירון, המביא בחשבון בהחלטותיו גם את עמדות עמיתיו בעולם, יפחית מחר את הריבית היא נמוכה. כל כלכלן הגיוני היה מגיע למסקנה כי בשלב זה מוקדם עדיין לחגוג את הדברת האינפלציה ולהפחית את הריבית.
ועדיין, גם אם נכון שהיעד המרכזי של בנק ישראל הוא המלחמה באינפלציה והרצון למנוע התפרצות שתשבש את פעילות המשק, לבנק ישראל המרכזי יש לפי החוק יעדים חברתיים. אחד החשובים בהם הוא צמצום הפערים בחברה.
אין ויכוח שריבית גבוהה מרחיבה את הפערים בין בעלי ההון המסיימים בשלום את החודש לבין אלה שבקושי מתחילים אותו. בעוד שבעלי הממון נלחמים על כל תוספת פסיק בריבית ובמקרה הטוב מגיעה ל-4% לשנה, צרכני האוברדרפט והמשכנתאות נאנקים בריבית חובה של 10% לשנה.
התרעות פיקוד העורף