זהו טור על מאמץ קטן ויפה שיכול להביא תיקון לעולם. כשאני כותבת “קטן", אני מתכוונת לכזה שאינו עולה בבריאות או בחייו של אף אחד. כשאני כותבת “תיקון", אני יוצאת מנקודת הנחה שתיקון הוא מלאכה מתמשכת שראשיתה בפעולה קטנה.
לא עוד: השיעור שיש ללמוד מסערת חוק הגיוס האחרונה
ההנהגה עושה כרצונה והציבור התמכר לאסקפיזם: מתי יקומו נביאי הזעם? | כרמית ספיר ויץ
על הקיר החיצוני של המוזיאון לאומנות האסלאם תלויה כרזת ענק עם פני החטופות והחטופים שלנו, בשר מבשרנו. על הקיר החיצוני של בניין הדיור המוגן שליד ביתי תלויה כרזת ענק ועליה פניהם של בנות ובני הגיל השלישי שתקועים בשבי בעזה עם המילים: "הסבא והסבתא של כולנו". ברחובות שלנו תלויות כרזות שקוראות להשבת החטופים עכשיו. למאהלי המחאה שפזורים בירושלים מגיעים אנשים עם סיר מרק ועם מילה טובה, ואני אוספת בלב את המחוות הקטנות שמעידות על כך שאנחנו נושמים, אוכלים, יוצאים לעבודה, אבל לא שכחנו ולא נשכח. זה מחזיק אצלי משקולת קטנה של תקווה שמקרקעת לאדמה ונותנת תחושה שלא הכל אבוד.
הירתמויות קטנות כגדולות יושבות על תשתית עברית ותיקה. כבר בשנים הראשונות למדינה, סטודיו שמיר יצא עם פרסומת ל"שלטוקס", מוצר שנועד לחיסול זבובים ויתושים, ואולי חנק בדרך גם בני אדם עם ריאות שאינן עשויות ברזנט. הסיסמה הייתה: “כל אישה ביישוב למלחמה בזבוב", כלומר: בזמן שהגברים בחזית, גם את תעשי משהו משלך. מאמץ קטן, יפה והכרחי.
וישנו כמובן הצד האחר. איך היה נבנה עולם באיזונו אלמלא היה בו הצד האחר, ומול הטוב היה עומד המיותר? יש איש אחד שזכיתי בכבוד המפוקפק לראותו בזמן מעשה: הוא עובר בשכונה ומרסס את המילה “עכשיו" שכתובה בכרזות שקוראות לשחרור החטופים. הוא מקדיש לכך את מיטב מרצו ולפעמים אפשר למצוא אותו מצויד במגפון כשהוא חצי מעורטל. לעתים לבד ולעתים עם זוגתו, עורכת הדין שכפי הנראה מוצלחת במשלח ידה באותה מידה שהיא מלאת חן.
ממה שהספקתי לקרוא במאגרים משפטיים, היא מדי פעם מרעננת את כיס בית המשפט כשהיא משלמת הוצאות על טרחה מיותרת שגרמה לו בעקבות כל מיני תביעות שווא. פעם ניסיתי לפנות אליה כדי להבין מה יש לה ולאיש שלידה נגד החטופות והחטופים ומה עובר להם בראש כשהם רואים בתינוקות טהורים שנחטפו ממיטתם אויבים פוטנציאליים. מה קרה ללב שלהם בדרך העקלקלה של החיים, שהם לא מבינים את מה שנראה לי בסיסי. תשובה לא הגיעה.
אני לא יודעת מה קרה כאן, שאפילו על הדבר הבסיסי ביותר התעוררה מריבה עזת יצרים. מה לא ברור בזה שאנשים תמימים נחטפו מבתיהם ויושבים בשבי אצל שטן מרובה זרועות והזמן קצר? האם ייתכן שצימח והרבה את זרועותיו והוא יושב כאן ממש בינינו? כל כך קשה לעשות מאמץ קטן למען בני ובנות אדם, או לכל הפחות, לא להפריע?
הבטחתי לכתוב על מאמצים קטנים ויפים, לא על ההפך, אבל ההפך נקש על חלוני. ובכל זאת, הנה אני חוזרת לטוב. ר' אברהם אבן עזרא כתב על השחמט לפני בערך אלף שנה: “אֲשׁוֹרֵר שִׁיר בְּמִלְחָמָה עֲרוּכָה / קְדוּמָה מִן יְמֵי קֶדֶם נְסוּכָה / עֲרָכוּהָ מְתֵי שֵׂכֶל וּבִינָה / קְבָעוּהָ עֲלֵי טוּרִים שְׁמֹנָה / מְלָכִים נִצְּבוּ עִם מַחֲנֵיהֶם / לְהִלָּחֵם וְרֶוַח בֵּין שְׁנֵיהֶם / פְּנֵי כֻלָּם לְהִלָּחֵם נְכוֹנִים / וְהֵמָּה נוֹסְעִים תָּמִיד וְחוֹנִים".
הרבה אחריו הגיעו מדורים בעיתונות העברית: “חירות", “קול העם", “הארץ", “דבר", “מעריב", והכי חמוד לטעמי הוא המדור “תבלין", שפורסם בעיתון “הצפירה" ב־1903 על משחק האִשְׁקוּקֵי. אגב, בעם ישראל כמו בעם ישראל, גם על השחמט היה מיני פולמוס. מצד אחד, חכמים טענו שהמשחק עומד בתנאים של משחק בריא: “אין בו זכייה או הפסד של כסף, הונאה או מרמה, אין בו ניוול וניבול, תועלתו מרובה והפסדו מועט". מהרב מרדכי הכהן למדתי. מצד שני, רש"י התנגד לו, ומצד שלישי, בספר “אגדות מלך" נכתב, עם כל הכבוד להודים ולפרסים שמבקשים את הבכורה, שממציאו היה לא אחר ממשה רבנו, שביקש ללמד מלחמה ללא שפיכות דמים.
בימים שבהם כמעט כל ידיעה בתקשורת הבינלאומית המסורתית מתארת בעיקר את המצב בעזה ללא שיוך לזוועות 7 באוקטובר ולחטופות ולחטופים שלנו, קהילת השחמט העולמית, המונה עשרות מיליוני שחקנים, בין השאר בהונגריה, אוסטרליה, גרמניה והולנד, אומרת את דברה. מאחורי הפעילות עומד ליאור אייזנברג, יו"ר עמותת המועדון הישראלי “שחמט לכל". אייזנברג הוא אחד האנשים היותר נמרצים שהכרתי ומאז המלחמה אינו נח ועושה מה שאפשר כדי להשתמש בכלי השחמט לקירוב בין אנשים. “אסור שהעולם ישכח אותם ואת סבלם כשהוא שוכח מה מטרות המלחמה של ישראל", הוא אומר.
מיזם Chess4Solidarity יצא לדרך במטרה לחזק קשרים בין מדינות וקידום סולידריות דרך שחמט. מאז מאי 2020 נוצרה קהילה המונה כ־10 אלפים משתתפים. יחד עם מטה החטופים, נערכה אליפות אונליין גדולה למען החטופים בנובמבר עם קרוב ל־300 משתתפים מכל העולם, כולל מאיראן וסוריה. באירוע נוסף, “השחקן החסר" שהתקיים בסביון, נערך משחק סימולטני למען הילדים החטופים נגד אלופת השחמט סופי פולגאר, שחמטאית מוערכת ואומנית, בין השאר בהשתתפות שגריר הונגריה בישראל, ששיחק גם הוא לאות סולידריות.
עוד אירוע נערך במלאת 30 ימים לנפילתו בעזה של רס"ן יהודה נתן כהן ז"ל, יחד עם מועדון שחמטבריה שבו הוא שיחק. צרפתים יהודים הם שסייעו בתרומה לקרן הפרסים. לציון 100 ימים בשבי של 136 החטופים, השתתפו 136 שחקנים בזירת משחק של 100 דקות בקריאה לשחרורם המיידי מידי חמאס.
Chess4Solidarity ערכו אירוע “השחקן החסר" בבונדסטאג למען החטופים, למלחמה באנטישמיות בספורט ובכלל ולחיזוק קשרי ישראל־גרמניה. באירוע התמודדו יהודית פולגאר - השחמטאית מספר אחת בכל הזמנים ואחותה סופי, מול 40 משתתפים גרמנים ששיחקו בשם החטופים. אייזנברג מבטיח שכך יהיה עד לחזרת החטופים הביתה. במאבק על החיים אפשר להיות פרשים, מלכים ורצים, העיקר שיהיה זה מאבק על החיים. בעיניי זה מאמץ הכרחי.