חג חירות זה כבר לא יהיה השנה, כשאחיותינו ואחינו משועבדים ונמקים באפלה, אבל היינו קרובים מאוד השבוע לכך שלא יהיה לנו חג בכלל. יותר מפעם אחת השבוע עמדה ההנהגה הישראלית להוביל אותנו לתוך מלחמה נוספת ומיותרת מול איראן. לקראת סוף השבוע שכך קצת הזעם הילדותי והעיוור שתקף את מקבלי ההחלטות שלנו, אבל הסכנה עוד לא חלפה.

"מאיימים עליי ברצח": עיתונאי כאן 11 בריאיון חשוף אצל קובן | צפו
"אסון נוראי": עמוס גלעד חשף את התרחיש שצריך להדאיג אותנו בח'אן יונס

אותה הנהגה שהובילה אותנו בחוסר דעת לחיסול הגנרל האיראני בדמשק, מבלי להבין את ההשלכות הצפויות, מתיימרת עכשיו לאלף את איראן. אפשר היה לצפות שאחרי שטעו עמוקות בהערכת התגובה האיראנית לחיסול, יאמצו מידה של צניעות בטרם יובילו אותנו לתוך אסון נוסף. בפועל קרה ההפך: כל חברי הקבינט המצומצם וכל הצמרת הצבאית־מודיעינית נתקפו אמוק לנוכח מתקפת הטילים, והתקבעו בעמדה אחת – "אי אפשר שלא להגיב נגד איראן".

האיראנים חצו רוביקון רחב בשבת, ועשו את זה במודע ואחרי שיקול דעת. המתקפה האלימה ששיגרו משטחם מערערת את כל הנחות היסוד שהיו לנו על האסטרטגיה של האיראנים, שעד כה שאפה להימנע מעימות ישיר על אדמתם. זה שינוי יסודי שדורש גם מישראל לבחון מחדש את גישתה מול איראן. האמונה שבכוחה של ישראל להעביר את איראן בחזרה אל מעבר לרוביקון שנחצה היא פשטנית, ומתעלמת מהשינוי העמוק שחל שם.

ההנהגה הישראלית עדיין נחושה ברובה להגיב צבאית מול איראן, ובזמן הקרוב, אבל בימים האחרונים יש כבר בקרב מקבלי ההחלטות מי שמעלים ספקות ומאתגרים את החשיבה הקבוצתית. יש גם מי שמבינים שההתקפה האיראנית הייתה אומנם התפתחות מסוכנת, אבל יש בה גם הזדמנות.

תמונת השמיים שהשתקפה מהמסכים במרכז השליטה של חיל האוויר בלילה שבין שבת לראשון לא דמתה למשהו שאי־פעם נראה בישראל או בעולם: מאות כטב"מים וטילי שיוט איראניים שעושים את דרכם לעברנו בגובה נמוך, מעליהם עשרות מטוסי חיל האוויר ואיתם עשרות מטוסים של חילות אוויר אחרים, ובשכבה שמעל - יותר ממאה טילים בליסטיים, ומולם עשרות מיירטים ישראליים. "זה נראה כמו תמונת יום הדין", הגדיר את זה אחד הקצינים.

באותו זמן, בבסיסי חיל האוויר שהיו על הכוונת של הטילים עברו רגעים של פחד. אלפי חיילים, שרובם אינם לוחמים, נכנסו למיגון ותהו אם שכבות הבטון שסביבם יעמדו בפגיעה של טילים כבדים. כולם, במטה ובבסיסים, קיוו שזה יעבור בשלום, אבל מעטים האמינו שההצלחה בהגנה תהיה כמעט מוחלטת. הקרב האווירי הגדול ביותר שהיה כאן ב־40 השנים האחרונות הסתיים בהצלחה גדולה.

קבינט המלחמה אפריל 2024 (צילום: אריאל חרמוני משרד הביטחון)
קבינט המלחמה אפריל 2024 (צילום: אריאל חרמוני משרד הביטחון)

כבר לא לבד

עם זאת, בתמונה המאיימת של אותם רגעים היה גם משהו מעודד. רק כמה שבועות אחרי השער העגום של ה"אקונומיסט" עם צילום דגל ישראל הבודד והכותרת "ישראל לבדה" – שוב לא היינו לבד. איתנו עמדו מעצמות המערב והמדינות המתונות באזור, כחלק מברית הגנה אזורית שבנתה ארה"ב. עשור של בניית קשרים עם הצבאות בעולם הוכיח שהדיפלומטיה במדים יכולה להיות גשר יציב גם כשהמדינאים נמצאים בנתק.

באותם רגעים, כשהתברר היקף המתקפה האיראנית, הוחלט בישראל להגיב ומיד. תגובה ישראלית תוך כדי המתקפה האיראנית הייתה מתקבלת כאקט לגיטימי של הגנה עצמית. בניגוד לכמה פרסומים – כלל חברי הקבינט תמכו בתגובה מיידית, אלא שהתנאים המבצעיים לא אפשרו אותה.

למחרת, במקום להתברך בתוצאה הטובה של הקרב, שקנתה לישראל זמן ומרחב לשקול את צעדיה, מיהרו הקצינים והמדינאים לדקלם רטוריקה שמחייבת אותנו לתגובה. על פי פרסומים זרים, בשני בלילה היינו קרובים מאוד להוציא תגובה כזאת, אבל סיבות מבצעיות עצרו את ההחלטה. מאז מחפשים בצה"ל את הנוסחה לתגובה מידתית, כזאת שלא תוביל למלחמה ולא תפורר את הקואליציה הנדירה שהתייצבה לצדנו בשבת.

ישראל אינה יכולה עוד להניח שאיראן תכיל תגובה צבאית גלויה. האיראנים עברו לשלב אחר במלחמה נגדנו, וצריך להניח שהם מוכנים להסתכן במערכה רחבה יותר. מכאן שכל תגובה ישראלית גלויה תסכן אותנו בכניסה לחילופי מהלומות מול איראן, ואולי גם במלחמה רחבה בצפון. לא מיותר לציין שמערכה מול איראן או חיזבאללה תסתום את הגולל על הסיכוי לסיים בניצחון את המלחמה בחמאס ותמיט גזר דין מוות על החטופים שעוד נותרו בחיים.

אוגדה 162 על רפיח (צילום :שימוש לפי סעיף 27א')

רק בימים האחרונים חלחלה בקרב מקבלי ההחלטות ההבנה שהתגובה הישראלית לאיראן היא קלף יקר ערך, שאפשר לסחור בו ולקבל תמורה משמעותית. הימנעות ישראלית מפעולה עכשיו תוכל לקנות לנו לגיטימציה להשלים את המערכה בעזה, לקדם את החזרת החטופים, ועם דיפלומטיה יצירתית – אפילו לתרגם את הקואליציה שהייתה בשמיים בשבת לשיתופי פעולה על הקרקע.
להשתחרר מחרפת העבר

אבל דרך קבלת ההחלטות בשבוע האחרון מחזקת שוב את סימני השאלה על כשירותם של המחליטים להמשיך ולהוביל את ישראל במערכות שלפנינו. כמעט כל בעלי התפקידים בצמרת המדינית והצבאית שלנו נושאים על גבם את העול הכבד של הכישלון ב־7 באוקטובר. זה משקל כבד מנשוא, והוא ניכר בקבלת ההחלטות. הם שוגים שוב ושוב בהערכת האויב, ובמאמץ הנואש שלהם לתקן את מה שכבר נשבר - הם חוזרים וטועים.

לפני כל תגובה באיראן ישראל חייבת הנהגה חדשה, מדינית וצבאית, משוחררת מחרפת העבר. בחג הזה יהיה קשה לרובנו לעבור מיגון לשמחה, קשה עד בלתי אפשרי. אבל כדי שנוכל לברך בכוונה מלאה "לשנה הבאה בני חורין", נצטרך הנהגה אחרת, כזאת שתדע להוציא אותנו מאפלת המלחמה לאור גדול. 

הכותב הוא הפרשן הצבאי של חדשות 13
[email protected]