הרבה פעמים אני שואל את עצמי בימים האלה אם הלקחים נלמדו. למשל, אם בצמרת צה”ל חדלו למנות רק כאלה “שהולכים בתלם”. התשובה, נדמה לי, ברורה, אם בוחנים במי הרמטכ”ל נזף לאחרונה - ולמי לא אונה כל רע. חונטה של “לשעברים” מסייעת לבני דמותם וסוללת את דרכם לצמרת.
ישראל חשפה את נקודת התורפה של טהרן והעבירה מסר לבעלות הברית
הנשק החדשני שחמק מתחת לראדר: פרטים חדשים על התקיפה באיראן
מה שגרם לי לפנות למערכות אחרות. אולי, משם תבוא ישועתי. מערכת המשפט, לדוגמה, שמא בה חל שינוי? אז לא. אותה יהירות. אותה זחיחות דעת. אותו הרצון לקדם את אלה שהם “משלנו”. טיפשות בכיריה מתגלה, חדשות לבקרים, בבית המשפט המחוזי בירושלים. אבל יש עוד.
הנה מה שקרה, למשל, בוועדה לבחירת שופטים בשבוע שעבר. נציגי לשכת עורכי הדין עשו יד אחת עם שלושת השופטים וביחד עם נציגת האופוזיציה הם חסמו ניסיונות של שר המשפטים למנות שופטים – איך לומר זאת בעדינות – שלא מבקשים להתרחק מערכים יהודיים לטובת דשדוש פרוגרסיבי. אינני יודע איך הם הצליחו לעמוד על צפונות לבם של מועמדים - הכיפה, אולי, הסגירה חלק מהם - אולם עובדה היא ששמונה מתוך 11 המועמדים של יריב לוין “נוטרלו”.
מה שמעיד על כך שהרצון להכניס טיפת פלורליזם למערכת השיפוט לא עולה, לפי שעה, יפה. גם המאבק סביב זהותו של נשיא בית המשפט העליון הבא אינו חף מאינטריגות. נטייתו של יצחק עמית, הוותיק שבשופטים, מי שאמור להתמנות מכוח שיטת הסניוריטי, ידועה. אין נושא שהוא לא יהיה מוכן לדון בו; גם, אולי, בעתירה שתבקש להתערב בתנאי כליאתם של מחבלים שהשתתפו בטבח ב־7 באוקטובר.
בקליפת אגוז, כלום לא השתנה גם במערכת שחשיבותה אינה נופלת מזו של המערכת הצבאית, לעניות דעתי, להמשך קיומנו במקום הזה. ובכל זאת, גלי בהרב־מיארה כבר קבעה ש”אין מחאה אפקטיבית ללא הפרעה לסדר הציבורי”. מינוי פוליטי על מלא תקוע בגרונה של הקואליציה. כפל התפקידים, מעביר אותה, כנראה, על דעתה.
מכאן גם ההחלטה, לדוגמה, שאם יש עתירה לבג”ץ – ובמקומותינו כל דיכפין יכול להגיע לשם – דעתה היא זאת שצריכה להישמע. לא עמדת הממשלה. גם לא זאת של ראש הממשלה. עמדתם של מיליוני אזרחים נדחקת לשוליים לטובת עמדתה של מי שנבחרה בידי ועדת איתור בת שלושה־ארבעה חברים. במילים אחרות, כך נסדקת דמוקרטיה. התפרעויות ברחובות – ואכיפה בררנית פסולה.
מה שמחזיר אותי לראשית הדברים. לא מצאתי התפכחות רחבת ממדים בשום מקום. אני רואה כיצד פרחחים מצליחים לסכל את נאומו של שר האוצר בוועידה כלשהי – ואני יודע שהאלימות תלך ותגבר. אי־האכיפה מבית מדרשה של היועמ”שית אוכלת בנו בכל פה. אין זכות שהיא טוטאלית. אין אבסורד גדול מזה.
דא עקא, יש גם תקווה. פתיחת דיוניה של הוועדה שמונתה לבחון שימוש לא חוקי בתוכנות ריגול. רבים לא יוכלו לחמוק ממסקנותיה – ואז, אולי, גם יגיע השינוי.