"מיד אחרי הפלישה התחיל לזרום דם יהודי ברחובות. מאות נרצחים בתוך שלוליות של דמם. הכבישים היו שיכורים מדם יהודי של חפים מפשע. הם ראו ברצח יהודים ‘מצווה'. כל אחד פשוט יכול היה לעשות מה שיתחשק לו ולרצוח ללא הגבלה.
“על אבזם החגורה שלהם היה כתוב ‘אלוהים עמנו!'. זה נתן להם את הזכות לרצוח, לשדוד, לאנוס ולבצע את כל סוגי הפשעים... ללא הפוגה נמשך הפוגרום על אנשים חפים מפשע. ללא הפסק רעשו המנועים של המשאיות שהובילו אנשים למוות.
“איבדתי את אבי, את אמי, שלוש אחיות מבוגרות ממני ואת אחי הקטן.
“היהודי הפך למעין צעצוע בידיהם של הסדיסטים. היהודים הפכו למטרה חיה לרוצחים: לצלוף, לאנוס, לרצוח, לשדוד ומעשי זוועה אחרים. הגעגועים להורים, לאחיות, לאחי הקטן, המיאוס מחלום הבלהות בו חייתי, הביא אותי לייאוש בלתי נסבל".
מילים אלו, בהשמטות קלות של ציון המקום ובהשמטות משמעותיות הרבה יותר של תיאורי הזוועות, לקוחות מעדותה של סוניה בת ה־14. סוניה אינה ילדה מהדרום, והעדות אינה מ־7 באוקטובר, כי אם ממלחמת העולם השנייה.
עדותה של סוניה תורגמה במסגרת מיזם התנדבותי של יוסלה כרמין, ניצול שואה, חבר קיבוץ מגן, שהקים ב־1955 את מפעל תרגום העדויות שניגבו מניצולי שואה בשנים 1944–1948. העדויות נאספו על ידי “יד ושם" וכ־130 מתנדבים עמלו על תרגומן משפות שונות.
עד כמה ההיסטוריה חוזרת על עצמה? במקרה של סוניה, התרגום מיידיש נעשה על ידי יואל רויזמן ממשמר הנגב. הדפיסה: לאה ברזילי מקיבוץ מגן, אותו קיבוץ שכיתת הכוננות שלו הצליחה לבלום את המחבלים שחצו את הגדר והתקרבו לבתים ב־7 באוקטובר. תושב הקיבוץ וחבר כיתת הכוננות אבי פליישר נהרג, רכז הביטחון נפצע.
קהילת הטיפול בישראל כורעת תחת נטל הנפשות השבירות פה מאז המלחמה. כטבעו של אסון מתגלגל, ממדיו עדיין לא ברורים, אבל יש כלים שאפשר ללמוד מהם. כלים שפיתחו היסטוריונים מתוך הבנה שמדובר במאורע בקנה מידה בלתי נתפס, ומתוך תקווה שלא יחזור. כידוע, המאורע חזר, בעוצמות של רוע שקשה לתפוס.
נשות ואנשי מקצוע ישראלים מספרים שבבואם לטפל בילדים החטופים והפליטים, חסרה להם ספרות מקצועית. זה כמובן לא נכון. שיקום ילדים אחרי השואה הוא נושא מטופל, ואילו הייתה סינרגיה בין אנשי הטיפול להיסטוריונים, ובמקרה הזה ד"ר ורנה בוזר וד"ר בעז כהן, היו יודעים לומר אחרת.
שנים אני עוקבת אחר פעילותו של כהן כראש התוכנית ללימודי השואה במכללה האקדמית גליל מערבי ופרויקט “ילדי מלחמה, שואה ורצח עם", יחד עם שותפתו ד"ר בוזר. האחת בברלין, השני סיים 151 ימי מילואים.
הטור הזה, האישי בעיקרו, נכתב כדי להזכיר לקהילת המטפלות והמטופלים בישראל שהימצאותן של עדויות של ילדות וילדים בגילים שונים יכולה לשמש כלי משמעותי בהתמודדות עם דור הילדים מוכה הטראומה.
“נרצה או לא, השואה חקוקה אצלנו", אומר לי כהן. “במילואים פגשתי קצין מבוגר מאחד המושבים בעוטף. הוא סיפר לי: ביום שזה קרה, עמדנו אשתי ואני בממ"ד עם אקדח. ספרנו כדורים והרגשנו בגטו ורשה. אנשים הסתתרו עם הילדים בארגז המצעים. זה מצית את זה והחרדות הולכות איתנו. ילדי העוטף הם ילדים פליטים. פליטים במלון. ייאמר לזכותה של המדינה שהיא דואגת לכל מי שפונה, אבל - הילדים הם פליטים על כל המשתמע מכך. פליטי מלחמה".
יום הזיכרון לשואה ולגבורה, ישראל 2024. על פי דוח המועצה הלאומית לשלום הילד, מינואר השנה 19,407 ילדים, מתוכם 7,257 מתחת לגיל 6, הוכרו כנפגעי פעולות איבה מאז מתקפת הטרור של 7 באוקטובר. 38 ילדים נרצחו. בזמן פרסום הדוח, 20 ילדים נותרו יתומים משני הוריהם בעקבות הטבח, 96 מהורה אחד. 42 ילדים נחטפו לרצועת עזה במתקפת הטרור. הוריהם של 15 מהילדים שנחטפו, בהם בני משפחת ביבס, מוחזקים בשבי. כ־48 אלף ילדים פונו מבתיהם בצפון ובדרום. רבים אחרים התפנו בלית ברירה.
אלפי עדויות נגבו מילדים יהודים ניצולי שואה בשנים שלאחר סיומה של מלחמת העולם השנייה הן על ידי מורים בודדים והן על ידי גופים יהודיים מאורגנים - הוועדות ההיסטוריות, שהבינו את הצורך המיידי לתעד את סיפוריהם של הילדים. הם פיתחו מתודות מיוחדות, והעדויות שימשו בסיס ללימוד שיטות הטיפול.
חלקן התגלגלו לפני שבע שנים לבית הדין הבינלאומי בהאג דווקא בעיצומה של המלחמה בסוריה ובהקשר לילדים הפליטים שם. ב"עבודה עם ילדים לאחר השואה - הרלוונטיות לימינו", הרצאה שנשא שם ד"ר בעז כהן, דובר על כך שאפשר ללמוד לקחים לתקופתנו אנו, מניסיונות השיקום של ילדים לאחר מלחמת העולם השנייה והשואה. אף אחד לא האמין שבתוך זמן קצר גם אצלנו יחזור נושא הפליטות לסדר היום.
התקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה והשואה הייתה תקופת משבר הומניטרי עצום, שבו מיליונים נעקרו מבתיהם ובהם ילדות וילדים יהודים רבים. רק 11% מהילדים היהודים שרדו את השואה (לעומת 33% מהמבוגרים). היה צריך לעזור להם לחזור לחיים. בבתי הילדים עמלו בשלב הראשון ניצולים ובעיקר ניצולות לתת לילדים תחושה של בית, וללא הדרכה מקצועית פיתחו דרכי עבודה על מנת להשיב לילדים את האמון בעצמם ובעולם, לתת להם תקווה.
הם זיהו כמה דברים חשובים שנכונים גם לימינו: חזרה ללימודים כדבר קריטי, הקשבה לילדים, חום ומשפחתיות, משפחות חלופיות לילדים שאיבדו הכל, שיבוץ בקבוצת השווים - לא לפזר את הילדים במקומות שונים אלא ליצור מצב שיש ביניהם תקשורת, ניהול עצמי שיעניק להם כוח ויכולת לשלוט על חייהם. להציל את הילדים.