עמדנו שם, בתוך מתחם תאי הגזים של מחנה ההשמדה מיידנק, ופצחנו בשירת "התקווה". אף עין לא נותרה יבשה. קבוצה אקלקטית של עיתונאים מכל גוני הקשת התקשורתית והפוליטית התקלפה בן רגע מהבלי החולין, שהתאדו במשב כנפי ההיסטוריה. וכך, בשבריר שנייה, הפכנו לדבוקה אנושית אחת.
נתניהו ייכנס להיסטוריה כמי שהביא על ישראל את האסון הנורא מאז השואה | דעה
לא נעים: משה בוגי יעלון הודח מהקיבוץ בו התגורר
הלב פעם בחוזקה והתמלא בחרדת קודש. גאווה ותקווה שנמהלו בתחושות כאב וצער. ככל שהתקרבנו לעבר ארובת המשרפות, ניתן היה לחוש כיצד הכאב והצער משנים את פניהם והופכים לכעס וזעם, שהלכו וגברו למראה הזיכרון ההיסטורי המצמרר, שניצב לפנינו זקוף במלוא קומתו. הפרספקטיבה ההיסטורית חנקה את גרוננו.
"בלתי נתפס", חשבתי לעצמי, "איך לעזאזל – אחרי כל מה שעברנו, ולאחר ששארית הפליטה הצליחה להקים מדינה, חזקה, פורחת ומשגשגת עם צבא חזק משלה – איך לעזאזל זה קרה לנו שוב? אחרי שכבר היינו כל כך בטוחים שהפעם באמת 'לעולם לא עוד'?".
לפני שבעה חודשים סיירתי ביישובי עוטף עזה המדממים. אין מנוס מלהודות שב־7 באוקטובר עברנו שואה נוספת. אומנם לא באותו היקף, לא באותו משך זמן, אבל עומק הזוועות, אופן מעשי הטבח המפלצתיים ורמת האכזריות שהתרחשו ביום זה לא היו מביישים את האכזרים שבנאצים. ובמידה מסוימת - אף התעלו עליהם.
יום השואה השנה היה שונה. אירועי השבת השחורה חיברו אותנו יותר מאי־פעם לעבר. קיבלנו המחשה חיה לזיכרון ההולך ומיטשטש. הוא הפך למציאות חיינו, ואנחנו הפכנו לזיכרון. לססמה "לעולם לא עוד" התווסף פתאום סימן שאלה מטריד מאוד.
שעות לאחר הביקור במיידנק, כשצינת הלילה התגברה, מצאנו עצמנו בפאב מקומי עמוס בליינים בקרקוב. הפאב, "חבר'ה" שמו, נמצא במבנה בית הכנסת העתיק "חברת תהילים" שברובע היהודי. בין בירה אחת ל"לחיים" שאחריה, ועם הפנים לעזרת הנשים ולציורים העתיקים שהשתמרו על הקירות התחדדה ההכרה – "לעולם לא עוד". לעולם.
ביקורי במקום היה בנסיבות מעניינות, שונות בהקשרן אך למעשה קשורות מאוד. לפני כשנתיים הקים הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון מניו יורק את המכון להנחלת מורשת החסידות (CHI). ג'ייקובסון, חסיד חב"ד, מרצה ופילנתרופ, העמיד בראש השלוחה הישראלית את הרב מנחם דוברוסקין, איש עסקים צעיר (שהשתחרר לאחרונה מחצי שנת מילואים במחנה שורה) וצוות הפקה ותוכן. המכון מקיים מחזורי לימוד וחוויה של תוכנית חסידות, שבראשה עומד קובי אריאלי ואת התוכן מנהל מנדי גרוזמן.
התוכנית, המיועדת לאנשי תקשורת ואומנות, כוללת סדרת הרצאות וסדנאות ששיאה מסע בן ארבעה ימים לפולין, ערש החסידות.
במפגשים בתל אביב נפתחנו בסקרנות (ראויה לציון) לעולם העיוני העשיר של תורת החסידות ושל המהפכה החברתית־אמונית שהיא נושאת בחובה.
הנסיעה לפולין התקיימה כשכל החבורה כבר מוכנה ומתודלקת. הבסיס היה בעיר קרקוב. שקטה, עתיקה ויפהפייה, היא אוצרת בתוכה מאות שנות היסטוריה יהודית רוויה בדם, אך גם שנות פריחה, שגשוג ויצירה רוחנית. הרובע היהודי, שהפך למרכז התיירותי שלה, רווי בסיפורים היסטוריים ומנסה לשמר את אופיו, בין השאר בכיתובים בעברית ובשמות ברים ביידיש.
במרכזו שלושה בתי כנסת ובית קברות עתיק. הצטופפנו סביב קבר הרמ"א, הפוסק ההלכתי הבולט ביותר באירופה, בן המאה ה־16, ונחשפנו לאגדת "יוסלה הקמצן הקדוש" (הקמצן הידוע, שרק אחרי מותו נודע שהיה תומך בסתר במאות אביונים), הקבור בפאתי בית הקברות.
בלובלין ביקרנו במבנה ההיסטורי ששרד של ישיבת חכמי לובלין, שמבט קל אל תמונת השחור־לבן של תלמידיה הרבים, שברובם המוחלט עלו בסערה השמיימה, הותיר רושם לא פחות קשה מהביקור במיידנק הסמוכה. בהמשך קיימנו ביקור ארוך וסוחף בציונו של רבי אלימלך מליז'נסק, אתר עלייה לרגל של עשרות אלפי חסידים בשנה. הגענו לשם בדיוק בשבוע שבו חלה ההילולה השנתית שלו, וספיחי האירוע עוד ניכרו.
בלבה של קרחת יער פולני בפאתי בית הקברות של ליז'נסק עמדה דבוקה של אנשי תקשורת ולמדה את "אדרבה", שיר פופולרי שבנוי על מילותיו של רבי אלימלך - המורות על אחוות חברים וראיית הטוב שבכל אחד. בין לבין שקענו בלימוד ובניסיון לשחזור החוויה החסידית, שבאה לידי ביטוי בחבורה, בניגון ובהתכנסות המשותפת.
מתברר ששילוב של דברי חסידות, ניגונים, הומור ואלכוהול מצליח לחבר במהירות מסחררת חבורה זרה ברובה של עיתונאים ישראלים, שעבור כל חבריה וחברותיה היה עולמה של החסידות זר לחלוטין, ולייצר כל פעם מחדש קסם מופלא - או בלשון החסידות - "התוועדות".
לכל אורך המסע והחוויה השתלבו להם העבר וההווה, ההיסטוריה והעכשיו, הכאן והשם. בין לבין התעופפו באוויר יסודות החסידות שעליהם הושתת הסיור. מושגים כמו "הנפש הבהמית והנפש האלוהית", "בינוני", "צמצום", "שמחה", "ניגון" ו"דבקות" הקיפו אותנו ויצרו עבורנו מין גדר מגוננת.
בדרך לבית העלמין שברובע קזימיש היהודי נתקלנו פתאום, משום מקום, בחבורת תלמידי ישיבה תיכונית מישראל. לא עבר שבריר שנייה והבחנו בחצי מהחבורה מפזזת ושרה במעגל, בעוד מדריך הקבוצה עידן אופטובסקי הצטרף עם חלילו. עמדנו סביב המעגל ושרנו "עם ישראל חי", "הבה נגילה" ו"התקווה" בקולי קולות.
"אין ספק שאנחנו שומרים על ההנחיה לשמור על פרופיל נמוך", העירה אחת מחברות הקבוצה בעוד השאר תרים בעיניהם אחר המאבטח הצמוד, שלא הבין מאיפה צנחה עליו פתאום מסיבת יום העצמאות הזו.
ברגע מרומם מסוים הצטופפנו כולנו ונשאנו תפילה למען החטופים, למען החיילים, למען הפצועים, לנשמות ההרוגים ולמען כל מה שבשמו באנו לכאן, להתחבר ולהתרגש מהפרקים הקודמים של הסיפור הגדול, המעצב והמסובך שלנו כיהודים וכישראלים.
רגע לפני יום הזיכרון, אולי הנורא מכולם שידענו עד כה, בכל זאת עוד לא אבדה תקוותנו.
הכותב הוא עורך "מעריב"
[email protected]