אני לא מכיר את ליאור דיין. נחמד לי לקרוא מדי סוף שבוע את הטורים שלו ב"מעריב־סופהשבוע", קלילים כאלה, על הבית ועל המשפחה, אני ואני ואני. בעיקר נחמד לקרוא מה יש לו להגיד על אבא שלו, אסי, שנפטר לפני כשנה וחצי. כמה שהוא היה מתוק, וסבאי, ומפרגן, ובכלל לא הדמות הציבורית שכולנו נחשפנו אליה. אז זהו, שאסי דיין היה יוצר ענק, באמת הטוב מכולם, ואיש דוחה. שום מילה על האלימות שלו, על התקפי הזעם, על העלבונות שהטיח, על נשים שהשתמש בהן וזרק. וליאור מגייס את כל הרוך שבו כדי לצייר אבא־סבא מושלם.

למה אני נזכר פתאום בחמלה (האמיתית) של ליאור כלפי אבא שלו? כי בשבוע שעבר הוא כתב על יוסי שריד, קרוב־רחוק שלו (הכל במדינה שלנו הרי מתנקז בסוף למשפחת דיין). יהיר, אליטיסט, מנותק, הסמל של השמאל הישראלי המתנשא. "יצא לי לשוחח איתו כמה פעמים", כתב ליאור, "אני לא זוכר שום דבר ממה שהוא אמר... העברית שלו גרמה לך להרגיש נחות... הם (השמאל) באים לירוחם ואומרים להם: אתם לא יודעים מה טוב בשבילכם... פנו לנו את הבמה... תנו לנו לעזור לכם, אתם רק תעמדו כאן ואל תפריעו". 

את יוסי שריד הכרתי יותר מ־40 שנה. לפעמים היה בא לי לחנוק אותו. הוא היה מרושע (גם כלפי), קמצן במחמאות. כשהוא ישב בחדר, או במזנון הח"כים, עם חברים, המקום היה מלא בו וריק מאיתנו. והיה לו לב זהב. את רשעותו כיוון תמיד אל החזקים, או אל מי שסימן כחזקים. כלפי החלשים היה נדיב, אף פעם לא אכזר. מאות ביקשו את עזרתו. אין סיכוי, אין בדל סיכוי, שמישהו מהם היה מצביע מרצ. ליכודניקים בני ליכודניקים. איש לא הושב ריקם, והכל בלי יחצנות ובלי כותרות בתקשורת.

אל הפוליטיקה הלך מדירת שיכון, ואל דירת שיכון חזר. כמה מהפוליטיקאים אתה מכיר, ליאור, שכך חזרו? מה שמביא אותי להגיד משהו על ההתנשאות. חיים אורון מתנשא? וזהבה גלאון? ורן כהן? ויאיר צבן? ואילן גילאון? מה זה הקשקוש המתנשא הזה, פי אלף מתנשא ממושאי ההתנשאות שלו? תכתוב על הנאיביות של השמאל הישראלי. על זה שבחמאס קוראים את המצע שלהם ומתים מצחוק. על דאע"ש ועל אל־קאעידה ועל חיזבאללה ועל סכינאים וגרזנאים שבשבילם גבולות 67' הם רק אתחלתא דגאולה. יש כאן ויכוח עמוק, ואני לגמרי לא בטוח שהשמאל הישראלי צודק בו.   ואם משפחת דיין, אז עד הסוף. סבא שלך, משה, אמר לי פעם משפט מכווץ בטן. זה היה בראיון רדיו, קצת אחרי מלחמת יום כיפור. "מעולם", הוא אמר, "לא שלחתי בחורים למקום שלא הייתי מוכן להיות בו בעצמי".  

יוסי שריד היה חייל קטן ופייטר גדול. מעולם לא שלח אנשים לשכב עבורו על הגדר. מדי בוקר הוא יצא - מניאק אוהב ערבים, נעשה לך כפול ממה שעשינו לרבין - לקרב חייו. הקרב על השלום. הוא שילם על זה מחיר אישי ופוליטי יקר. הוא חזר הביתה מרוט נוצות. לפחות יכול היה לומר לעצמו: ניסיתי למען ה"אנחנו", לא כמו ההוא שיש לו רק "אני", שנמתח מחמדת אביו לגרעפסים של בנו. אסיים במשהו פחות כועס. שריד גם כתב שירים. אחד מהם ידבר גם אל ליאור דיין. הוא נקרא "ועוד לבתי".

"את היית בת שלוש, וחיכית עם אמא שלך

לאבא שלך שהיה צריך להגיע

באוטובוס מירושלים לקרית שמונה

בשעה שש.

הוא לא הגיע, הוא היה עסוק.

התחיל להיות קר וגם היית עייפה

והלכתן הביתה, כי אבא כבר לא יגיע היום.

מאז אני חוזר וחוזר וחוזר

אבל זה ממש לא עוזר.

עכשיו, ליתר ביטחון, וכדי שלא לאחר,

אני פשוט לא עוזב".