בשנות ה־70 היה קל להיות ציוני. יהודה ושומרון היו כמעט ריקים מאדם, הלבבות גדושים באידיאולוגיה, ואפילו הממשלה נרתמה. עשרות יישובים הוקמו ושינו את המפה באופן בלתי הפיך. אבל מה אם נולדת מאוחר מדי? בסוף שנות ה־90 כבר אסור היה להקים התנחלויות חדשות. לעבות את הקיימות? זה לבורגנים. ואתה, צעיר נמרץ עם חלומות רומנטיים על הפרחת השממה, עם עז וילד מנוזל בגבעה סחופת רוחות, מוצא את עצמך הולך נגד הרוח. 



אבל עדיין אתה הולך. אולי כלפי חוץ הרוח נגדך, וגם אמריקה ושלום עכשיו, אבל ממשלת ישראל עוזרת לך בקריצה. ואתה וחבריך עולים בלילה גשום במיוחד על הגבעה. כמה קרוואנים, עמדת שמירה, עז (הילד המנוזל יגיע בעוד כמה חודשים), כלב ושלושה רווקים. הגנרטור מרעיש, יש הרבה מאוד בוץ, אבל אתה לא רואה בעיניים מרוב שליחות. ככה זה היה בהתחלה. היית חלוץ, הגשמת את החלום הציוני ממש, בלי ציניות. 
 
אף שבמבט ראשון נראה כאילו המאחזים פזורים בשטח בלי סדר, יש שיטה בשיגעון. רובם הוקמו בקצה השטח של יישוב האם. מבחינת היישוב הם מרחיבים את גבולו ושומרים עליו מנגיסה של ערבים. מבחינת הגבעה, היישוב מספק לה מים וחשמל ועוד, כאשר ידבנו לבו. 
 

נחזור אליך, החלוץ. בינתיים הגיע הילד, ואשתך שוב בהריון (כמה מפתיע). היישוב החליף את גני השעשועים שלו אז העבירו אליכם איזו נדנדה חלודה. הקמתם בית כנסת אקולוגי (מה זה לכל הרוחות?) ויום אחד הגיעה משאית אספלט ומכבש. תם עידן הבוץ, החלה תקופת ההתברגנות. 
 
בינתיים, בעיר הגדולה, שלום עכשיו הגישה עתירה נגד המאחזים, אבל אותך זה פחות מעניין. יש לך כבר שלושה ילדים וחמש עזים. הרחבת את הקרוואן ואפילו ציפית אותו באבן, שיתמזג. אתה גנן הוליסטי, אשתך דולה, החיים נראים בסדר גמור. ואז מגיע פסק הדין של בית המשפט: כל מה שבתוך גבול היישוב - מוכשר. 

דילמות בלתי אפשריות

זוהי הכרוניקה של רוב המאחזים ביו"ש. "בג"ץ המאחזים", שאמור היה להיות הבשורה הכי משמחת בשנים האחרונות, התקבל ברגשות מעורבים בגבעות. מצד אחד, סוף־סוף אפשר לבנות ובהיתר. הסכנה שיפנו את ההתיישבות מיו"ש מחייבת עיבוי היישובים. הגבולות של הסדר עתידי, באם ייחתם, יוכרעו על ידי דמוגרפיה. אם יישארו 30 משפחות על הגבעה, לא ישקלו בכלל להשאיר אותן. אם יהיו שם מאתיים יחידות דיור בבנייה רוויה - זה כבר סיפור אחר. 
מצד שני, הרומנטיקה נגמרה. תם עידן החיבור לאדמה, החלוציות, הבדידות הקדושה. האנשים האלו גרים בבית קטן על שטח גדול מול הנוף הפראי, בשקט, בצניעות. מעבדים את האדמה, ממחזרים הכל, מנגנים ליד מדורה. 

בקצה תהליך ההתברגנות, ההתנחלות אפרת. צילום:פלאש 90בקצה תהליך ההתברגנות, ההתנחלות אפרת. צילום:פלאש 90

 
מצד שלישי - וכאן העניינים מתחילים להסתבך - אם תושבי המאחז בוחרים לנטוש את החלום אך להישאר בגבעה, הם עלולים להיות בבעיה. הם צריכים הרבה כסף בשביל להמשיך לחיות בה. כבר לא מדובר בכמה מאות שקלים דמי שכירות של קרוואן. זה כבר משכנתה, וזה לא מתאים לכולם.
"אנחנו גרים בגבעת הדגן כבר 12 שנה. נולדו לנו ארבעה ילדים כאן. לא תכננו להישאר כל כך הרבה זמן, אבל היה לנו טוב", מספר שלומי נויפלד. "לפני עשר שנים המועצה הציעה לנו מגרשים בגבעה, אבל זה היה רק על הנייר. עוד לא יצאו מכרזים".
 
נויפלד ושאר המשפחות בגבעה לא קנו את המגרשים אז. כיום, על הגבעה ההולכת ונבנית לאחר שקיבלה את כל האישורים הנדרשים, לא הוצעו להם מגרשים נוספים. "לא הציעו לנו אפילו עדיפות במכרז", הוא קובל. "אנחנו רואים סיורי קבלנים ורוכשים פוטנציאליים המרבים במחיר, שבאים לראות את האדמה שגרנו ואנחנו עדיין גרים עליה. אבל אנחנו כבר לא יכולים להרשות לעצמנו להמשיך לגור כאן". 
 
לטענתו המועצה המקומית אפרת מתייחסת אליהם בדורסנות. "התקשורת היחידה שיש לנו עם המועצה היא דרך צווי פינוי והריסה שהם תולים לנו על הדלת. אף אחד לא מדבר איתנו. ראש המועצה מתייחס אלינו בפרוטוקולים של הדיונים כאל 'פולשים' ו'עבריינים', ואומר שהוא לא מכיר אותנו בכלל. את רוב המשפחות כאן העזיבו באיומים בהריסה ובתביעה".  
 
חלק מתושבי הקרוואנים פתחו בהליך משפטי מול המועצה, ובו הם מבקשים מגרש חלופי שאליו יעבירו את הקרוואן. בינתיים ניתקה המועצה את התושבים ממים, חשמל וביוב. לטענתם בלי התרעה מוקדמת. 
 
השבוע הוציא בית המשפט העליון צו ביניים המורה למועצת אפרת שלא להרוס קרוואנים בגבעת הדגן, ולא לנתק את התושבים מזרם המים ומאספקת התשתיות. תושבי הגבעה, באמצעות עו"ד איתמר בן גביר, עתרו לבג"ץ נגד הכוונה לפנותם בטענה כי המועצה נוהגת בבחינת "הכושי עשה את שלו, הכושי יכול ללכת", כאשר הם נקראו למלא שליחות ציונית וליישב את הגבעה בימים שבהם איש לא היה מוכן להתגורר שם, אך לאחר שהתקבלו אישורי בנייה המועצה הפרה סיכומים והחלה להתנכל להם, לדרוש מהם לפנות את המקום ללא כל פיצוי ומציאת פתרון דיור חלופי.  
 
נתנאל יחיאלי, מנחה סדנאות, גר כבר 13 שנה בגבעת הדגן. הוא אהב את המקום ואת ה"התרחשות הקהילתית־רוחנית", שהייתה בו להגדרתו. "תמיד המועצה התייחסה אלינו כאל חצר אחורית, בטח לא כמשהו בעל ערך אידיאולוגי", הוא מספר. "בהתנהלות המועצה כיום אין שום הכרה בערך הקהילתיות או בעובדה שגרו כאן אנשים. היא השתמשה באנשים, ועכשיו זורקת אותם. המועצה מתייחסת אלינו בצורה לא אנושית, לא מכבדת ולא יהודית". 
 
הציפייה של יחיאלי וחבריו, גם בדגן וגם במאחזים נוספים, היא שכעת, כשהגבעה מוכשרת, שיתנהלו מול מייסדיה בכבוד. ישמעו מה הם רוצים ואיך הם רואים את המשך חייהם במקום, ייתנו להם קדימות במכרזים ויבואו לקראתם בעלות המגרש. "עכשיו הקהילה התפרקה, כל אחד דאג להישרדות שלו", אומר יחיאלי. "מאוחר מדי להציל, נותר רק להתנצל".  
 
סיפור דומה אפשר לשמוע במעלה רחבעם שבמזרח גוש עציון. שם חיים התושבים בלי מים וחשמל מראש השנה. המועצה אומרת שהם לא משלמים, הם אומרים שכן וטוענים שזו דרך לגרש אותם ללא פיצוי. "ערך הנדל"ן שילש את עצמו באזור בעשור האחרון", אומר גדי חיימוב. "זה עסק של מאות מיליונים. אבל יש כאן כמה משפחות שצריך לפצות אותן. השאיפה של המועצה האזורית גוש עציון היא לפצות כמה שפחות, אז הם גורמים לנו לעזוב בכך שהם מנתקים אותנו מתשתיות".

# # #
 
תגובת עודד רביבי, ראש המועצה האזורית אפרת: "אני שותף להרבה מהביקורות כלפי האפליה המשפטית נגד ההתיישבות היהודית ביו"ש, אבל התיקון לא יכול שייעשה בכוח, בקביעת עובדות בשטח, אלא במאמצים פוליטיים וציבורים. בימים אלה צפויות להיבנות בגבעת הדגן עוד כ־450 יחידות דיור, כך שהיא לא תישאר מאחז קרוואנים, אלא שכונה עם כ־2,500 תושבים".
 
ראש המועצה האזורית גוש עציון, דוידי פרל, אומר כי: "לצערנו, המערכת החוקית המסדירה את הבנייה ביו"ש, הכפופה למשרד הביטחון, מסורבלת ובמקום למצוא פתרונות הסדרה בדומה למקומות אחרים, גוררת פעמים רבות תהליכי הסדרה פשוטים במשך שנים ארוכות".