אתמול (שלישי) היה יום חריג בשגרת הטרור. חמישה פיגועים או ניסיונות לפיגועים בארבעה מקומות שונים – קלנדיה, ירושלים, פתח תקווה ותל אביב־יפו - שהסתיימו במותו של אדם ועוד יותר מעשרה פצועים בדרגות פציעה שונות, מצביעים כביכול על עליית מדרגה. ביקורו בישראל של סגן נשיא ארה"ב, ג'ו ביידן, והשתתפותו באירוע במרכז פרס ביפו, לא הרחק מאחת מזירות הפיגוע בנמל יפו בואכה הטיילת, הגבירו את הטענות חסרות הבסיס על קשר לכאורה. אך האמת העירומה היא שאין קשר. אין שום קשר בין כל שרשרת הפיגועים של אתמול, למעט אפיון נסיבתי.
המפגעים של אתמול עונים על מה שכבר ידוע זה יותר מחמישה חודשים, מאז החל מניין האינתיפאדה השלישית, שבה נהרגו עד היום 34 ישראלים וכ־180 פלסטינים. מדובר במפגעים בודדים, שאינם משתייכים לארגון. רובם גברים צעירים, אך יש גם נשים, אפילו בגיל העמידה. כלי הנשק שלהם הם מכל הבא ליד - סכיני מטבח או תת מקלע מסוג קרל גוסטב תוצרת בית. זה יכול לקרות בכל מקום. בשטחים, במזרח ירושלים או בכל מקום בגבולות הקו הירוק. זו אינתיפאדה, ששירות הביטחון הכללי (שב"כ), משטרת ישראל וצה"ל עומדים מולה חסרי אונים. הפיגועים אינם מוכוונים בידי ארגון כלשהו. השב"כ וכוחות הביטחון לא יכולים לאסוף מראש מידע על הפיגועים ולכן לא ניתן לסכלם. במציאות כזו לא ניתן ליזום מהלכים, רק להגיב עליהם.
המציאות היא של השלמה עם המציאות. והציבור מקבל את פיגועי הטרור כאילו מדובר בגזירה משמיים, אירוע קוסמי או תופעת טבע. מצד אחד, גישה זו מעידה על חוסן לאומי, על כך שהמנטרה כי יש להמשיך בשגרת החיים נקלטה היטב. אך ההשלמה של הציבור עם המצב משחקת לידי הממשלה. שריה אינם נתונים לביקורת ולכן מרגישים בטוחים לאחז עיניים עם הצעות סרק שאין להן סיכוי להתקבל. וגם אם יתקבלו, לא ישנו את המציאות.
הסיכוי היחיד אולי לצמצם את היקף התופעה הוא מהלך מדיני או מחווה רצינית של רצון טוב מצד ישראל. זה מה שממליץ, כמעט מתחנן, הדרג המבצעי – שב"כ וצה"ל – אך ההמלצות וההצעות נופלות על אוזניים ערלות של ראש הממשלה בנימין נתניהו ושריו. הם מרגישים בטוחים, משום שאין עליהם לחץ ציבורי לפעול לשינוי המציאות. ב־1992, רצח של צעירה מבת ים חולל הפגנות ברחובות ובסופו של דבר הביא למפלתו בבחירות של ראש הממשלה האדיש והפסיבי יצחק שמיר ולבחירתו של יצחק רבין. הפעם זה לא קורה. רוב הציבור אדיש ומשלים עם המציאות בלי לאתגר את הממשלה ולדרוש תשובות.
במצב זה אפשר להעריך כי מחר או מחרתיים, או בעוד שבוע או יותר, יתרחש "לפתע" עוד פיגוע. ושוב, הפוליטיקאים בקואליציה יאשימו את הרשות הפלסטינית, את חמאס ואת ההסתה באחריות למצב ולא ידרשו לנקוט במהלכים מדיניים שאולי היו יכולים לצמצם את התופעה. זו שגרת טרור, שגובה קורבנות, אך ממדיה הם כאלה שמסתבר שהציבור יכול להכיל.