מחר תמלא שנה לבחירות, שהובילו להקמת הממשלה הכי "ימנית" והומוגנית שכיהנה אי פעם בישראל. אלא ששנה אחרי, ממשלת נתניהו לא הצליחה לקדם שום דבר מהותי, שתואם את השקפת העולם שלה. למעשה, קשה לראות מה בדיוק ההבדל בינה לבין הממשלה שהיה מקים הרצוג. אפילו הנוכחות של שרי הבית היהודי ושרי ליכוד לאומיים בעמדות מפתח לא מספקת תמורה לאגרה. ואם לא יחול שינוי דרמטי בקרוב, הבוחרים ישתכנעו סופית שנתניהו, בנט, הרצוג ולפיד - כולם אותו הדבר.
דוגמה מרחיקת לכת נעוצה בגילוי של עיתון "הארץ" מהשבוע, שלפיו נתניהו ניהל משא ומתן עם הפלסטינים שבו הציע לוותר על הישגי מבצע חומת מגן ולהפסיק להיכנס לשטחי הערים ביהודה ושומרון כדי לסכל טרור. ראש הממשלה לא קיבל אישור לכך מהקבינט או הממשלה, כמו בנושאים קריטיים נוספים. כך, בעיצומו של גל טרור שמובל על ידי ההסתה של אבו מאזן, נתניהו - במקום שיפעל לפירוק הרשות - שקל דווקא להתקפל. בדיוק כפי שנהג אחרי מהומות המנהרה שיזם ערפאת ב־1996. לכך יש להוסיף את העברת חצי מיליארד השקל לרשות הפלסטינית ואת הרפיסות שמגלה הממשלה אל מול גל הטרור. לא בכדי שר הביטחון יעלון פופולרי כל כך במחנה הציוני. הממשלה נוהגת בדיוק כפי שלבני והרצוג היו פועלים, לפי תפיסת אוסלו.
בד בבד, ההתיישבות ביהודה ושומרון וירושלים - ציפור הנפש של הבית היהודי וחלק משרי הליכוד - מוקפאת כמעט לחלוטין, עד שאפילו לפיד תוקף את הממשלה על שהיא לא בונה במעלה אדומים. בנט, אלקין, לוין וחבריהם נוהגים כאילו הכל בסדר, כאשר נתניהו נמנע אפילו מלאמץ את דוח ועדת לוי, שהצביעה, בין היתר, על האפליה המשפטית־מוסדית נגד תושבי יהודה ושומרון היהודים.
שרת המשפטים מצליחה להשיג הישגים נקודתיים, אבל בתחום המשפטי כולו עדיין לא התרחש שינוי יסודי, אפילו לא בהתנהלות משפטני המדינה. לדוגמה, רק
השבוע דחתה הפרקליטות דרישה להעמיד לדין את אלון ליאל, לפי סעיף ספציפי בחוק העונשין, על מעשי חתרנות שהוא עשה בחו"ל נגד ישראל. הטענה - "חופש הביטוי"; הטון – "שלום עכשיו".
בד בבד מייצרת מירי רגב רעש רב ומבטיחה לשנות קריטריונים כדי שאויבי המדינה לא יזכו למימון ממלכתי. אבל עדיין לא ברור מה יישאר בגדר סקנדל עתיר כותרות ומה ייושם בפועל. ככל הידוע בינתיים דבר לא השתנה, אחרת היינו שומעים על אינסוף עתירות לבג"ץ. אותו הדבר בתקשורת הממלכתית והאלקטרונית - הדומיננטיות של השמאל שרירה וקיימת. ואפילו לא החל מהלך של החלפת זיכיונות השידור ברישיונות כדי לפתוח את השוק, כפי שראש הממשלה רוצה ובצדק.
לאכזבה הכוללת יש להוסיף גם את התחום הכלכלי. המסים מטורפים, מחירי הדירות לא ירדו, הרפורמה במחירי המזון לא יושמה, ובינתיים שר האוצר הבטיח לחסל את מועצות הייצור והמסים כדי להוריד את מחירי המזון, אבל נרתע מאיומי האינטרסנטים.
כך הכל, עד כה, דיבורים. נכון שהממשלה מכהנת בפועל רק עשרה חודשים, אבל תראו מה ממשלת רבין הצליחה לעשות בשנה הראשונה לשלטונה – אסון אוסלו. לכן הממשלה "הכי ימנית" נמצאת עכשיו על פרשת דרכים קריטית. הדילמה שלה פשוטה - לשלוט על פי דרכה או לחדול.