בשום מקום לא קוראים למירי רגב “מירי סיבוני רגב". שם המשפחה הזה לא מופיע באתר הכנסת, גם לא באתר הליכוד, אפילו בוויקיפדיה איש לא טרח לערוך את הערך. כשהשרה רגב הייתה דוברת צה"ל וחברת כנסת צעירה, השם סיבוני לא הופיע, בכלל, הוא היה עוד שם נעורים ששונה בעקבות נישואים. הוא צץ ועלה, שוב, ביום שבו השרה רגב החליטה שהכיוון שלה הוא מלחמת מוצא במוצא. אז הוא הפך, בעיניה, לנכס.



רגב היא לא היחידה בפוליטיקה הישראלית שנזכרה בשם נעוריה לצרכים פוליטיים. בבחירות האחרונות, כחלק מקמפיין השקופים, שלף אריה דרעי את השם “מכלוף" והחל להתהדר בו. במשך כל שנותיו בפוליטיקה הישראלית היה מוכר כ “אריה דרעי", ואף חתם כך את שמו בספר החוקים. ברגע שהיה צורך לפלג, להתסיס ולנגן על איזה מנגנון של שייכות, נשלף השם שאמור לתייג אותך כאחר מאלו שאתה נגדם.



זאת כאילו גאווה, הדרך שבה הם מבטאים את השם החדש־ישן. הם מתייחסים אליו כאל יציאה מהארון, מנופנפים בו כאילו עד עכשיו מישהו או משהו עצרו אותם מלשאת אותו, לענוד אותו על דש בגדם. כאילו שהם סוף־סוף הגיעו למנוחה ולנחלה, לרגע הזה שבו הם חושפים את מקורותיהם, משלימים איתם ומתהדרים בהם. כאילו איזה נטל ירד מכתפיהם, ועכשיו הם יכולים להיות הם עצמם. “אני, מירי סיבוני רגב" יורה השרה בכל הזדמנות משמע היא מתגרה במישהו. “אני, אריה מכלוף דרעי", זועק השר בסרטון קמפיין הבחירות של ש"ס. תראו אותנו, אנחנו אמיתיים, אותנטיים, לא מתביישים יותר. חזרנו לשם המקורי שלנו, זה שמישהו לקח/גזל/שדד/מחק בילדותנו, ונאלצנו לצאת למסע ארוך של חיפוש עצמי עד שקיבלנו אותו בחזרה.



מצעד הגאווה הזה יכול היה להתקבל בברכה אילולא בעיה אחת: אף אחד לא הכריח את מירי סיבוני להחליף את שמה. זאת הייתה החלטה שלה, החלטה שהרבה מאוד נשים בגילה החליטו כשנישאו. ולא משנה אם את אשכנזייה או מזרחית, התפיסה הרווחת (עדיין) בכל העולם היא שאישה שמתחתנת נושאת את שמו של בעלה. גם אריה דרעי לא צריך היה להתבייש בשם “מכלוף". ש"ס היא תנועה שהוקמה על רקע עדתי, זאת תנועה של מזרחים. מעולם לא כיהן חבר כנסת מטעם ש"ס ששם משפחתו הסתיים באיזה ביץ'. קלמנוביץ' ואלכסנדרוביץ' תמיד סומנו כאויב, לא כידיד.



כן, אנשים הוכרחו לשנות ולעברת את שמם. זה קרה בהרבה מאוד מקומות, בצבא וברשות השידור ויש אפילו סיפורים על ילדים שהגיעו לבית הספר, והמורה החליטה לשנות להם את השם. שירו הנפלא של סמי שלום שטרית “אלה שמות" מספר את סיפורם של הילדים הללו. אבל מירי רגב לא הייתה חלק מהם, זה לא שיר עליה. לא מדובר כאן במסע התבגרות שבסופו אדם נושא, שוב, את שמו המקורי, גם לא בתהליך פנימי עמוק של השלמה. שיבת אינסטנט לשורשים, תעשייתית, טעמים מודגשים מידי, בישול ביתי במיקרוגל. כמו חזרה בתשובה של נאשמים שלפתע מופיעים חבושי כיפה לבית המשפט. מה, תמיד האמנתי, רק שעכשיו זה משרת אותי, אז האמונה צריכה גם להיראות.



שם הוא זהות, שייכות, חלק ממך. שם יכול להיות מקור לבושה וגם לגאווה. אצל שני הפוליטיקאים האלה הוא סתם, עוד שלב בתהליך השיסוי וההפרדה. באותה מידה “ציניות" יכולה הייתה לשמש להם שם שני.