כשחברי ואני צריכים לשפוך כסף על עוד שיעור נהיגה ועוד שיעור נהיגה כי אנחנו לא יכולים לגשת לטסט אבל חייבים לקחת שיעורי רענון כדי להישאר ברף נהיגה גבוה לקראת טסט - אני עצבני.
כשחברי ואני, תלמידי תיכון בסך הכל בני 17, חורשים כל היום וכל הלילה לבגרויות ולמתכונות אבל לא מקבלים ערך מוסף בדמות סיור בעיר העתיקה של ירושלים או ביקור ביד ושם - אני עצבני.
כשאני מדמיין את הקטסטרופה שיכולה לחכות לצבא הגנה לישראל במחזור הגיוס הבא, שיהיה דל במחזיקי רישיון נהיגה ויפגע משמעותית במערך התובלה שלו - אני עצבני.
כשפונים אלי תלמידי י"ב שהתבטל להם המסע שהיה אמור להיות המסע האחרון והמשמעותי ביותר שלהם לפני היציאה לשירות צבאי ועכשיו המסע הזה כבר לא יחזור - אני עצבני.
כשאני מרגיש על בשרי שארגוני עובדים פוגעים בי ובחברי ומשתמשים בנו כקלף מיקוח כדי להשיג את המטרות שלהם ובעיקר כשאני מבין שהמטרות הן פוליטיות - אני עצבני.
וכשאני עצבני, זה לא טוב בכלל. המערכת צריכה לקבל ניעור רציני ביותר.
אלו שקוראים לעצמם ה"מבוגרים" בכל המעשייה הזאת צריכים לשבת לפתור את הבעיות שלהם בשיח ולא בעיצומים שפוגעים בי ובחברים שלי, ואם צריך שנשבית את הלימודים בשביל להושיב אותם מסביב לשולחן, אז מבחינתנו זה בדיוק מה שיהיה.
הכותב הוא מזכ"ל מועצת התלמידים והנוער הארצית