לא חשבתי שאמצא את עצמי שוב במדים, אבל כשאני קושרת את הגומיות לנעלי העבודה שקיבלתי ומיישרת את הכומתה על כתפי, זה מרגיש לי נוח, כאילו מעולם לא פשטתי אותם.

לירן, המפקד שזימן אותי למילואים המחודשים, ממתין לי מחוץ לחדר הזמני שקיבלתי. "נו", הוא מאיץ בי, "יש לנו עוד יום ארוך יחד, טוראית מרסל". אני פותחת צוהר בדלת וצועקת "אני סמלת, לא טוראית". לירן מחייך ואומר לי שאף צבא לא מושלם.

והנה אני יוצאת, עומדת מולו, בת 26, מדוגמת במדי ב' מעט צמודים למידותי. הוא מביט בי וצוחק "נו, ספרות או קריירה צבאית?". אני לא עונה לו.

אנחנו מתחילים להלך בין כיתות הלימוד בבה"ד 20 בצריפין. לומדים פה אופטיקה, טכנולוגיה, חימוש. הטנקים הטובים ביותר יצאו מפה, אלה שנסעו בשכונת שג'אעייה, בבינת ג'בל, במבואות איסמעיליה, ואלה שבלמו את הסורים בעמק הבכא.

"שנאתי להיכנס לצריפים האלה וללמוד", אני מסננת. "עוד מעט הם כבר לא יהיו", לירן משיב. "אנחנו עוברים לבסיס אחר, חדש, כל מה שאת רואה פה ייהרס בתוך חודש, מקסימום חודשיים".

זו הפעם הראשונה שלא רציתי לעזוב את הצבא. הפעם הראשונה שרציתי לתת, לתרום, להתנדב. צילום: ספיר כהן, דו"צזו הפעם הראשונה שלא רציתי לעזוב את הצבא. הפעם הראשונה שרציתי לתת, לתרום, להתנדב. צילום: ספיר כהן, דו"צ

אני שומעת רעד בקולו. בעבר הוא נשר מקורס טיס. כל חילות הצבא היו מונחים בפניו, אבל מורשת אביו, ששירת כמה עשורים נאמנה את חיל החימוש, קסמה לו. מאז הוא לא עזב. "יש פה עדיין צריפים מתקופת הבריטים", הוא ממשיך, "כמה היסטוריה בבסיס אחד, חבל".

אבל לירן מתעורר באחת מעצבותו ואומר "הכנתי לך יום גדוש. טוב, לא רק אני, כולם פה נרתמו". לפני שאני שואלת על מה ולמה, אנחנו עומדים במגרש חולי גדול. מצטרפים אלינו כמה מדריכי חימוש ומפקדים המעוטרים באותות מלחמה ובפלאפלים. במגרש חונים כמה טנקים ונגמ"שים, מהישנים ביותר ועד הכי חדישים. "תבחרי", מבקש ממני לירן. אני מצביעה על אחד מהם, "נמר".

"את רוצה להיכנס?", שואל אותי אחד המפקדים. "בטח", אני עונה, והנה אנחנו בפנים. יש כמה כיסאות מכל צד, מצלמות, ג'ויסטיק ואפילו מזגן. האנשים שנכנסו איתי לטנק מדברים בשבחו. חשבתי שיהיה מאיים יותר. אבל ראשי נודד רחוק, אל אותם הנערים הנכנסים אל הטנקים ומשאירים מאחור משפחות חרדות, אהבות חדשות, תעודת בגרות שהדיו עדיין לא יבש בה.

הם מספרים לי על החימושניקים, על אחוות הלחימה שלהם ועל קיבוץ הגלויות שמביא החיל אל שדה הקרב. אני נזכרת כי בחדר האוכל במחנה שבו שירתי בבקעת הירדן התקבצו יחד אשכנזים, ספרדים, רוסים, דרוזים ובדואים. חלקנו צלחות, שירים ובדיחות על המפקד שרב עם אשתו בטלפון ונתן ריתוק

לראשון שצחק.

"הם לוחמים, מרסל, את מבינה? החימושניקים הם לוחמים לכל דבר", אומר פתאום לירן ומביט בי, עיניו עיני נץ, מבטו חדור מטרה ונחישות. "אז למה יצא לכם כזה שם?", אני לא מוותרת לו. "למה בכיתי כשאמרו לי את המילה 'חימוש'?".

לירן שתק. כך גם שאר האנשים שיושבים איתי בטנק. "עכשיו נפעיל את המיסוך", אומר נהג הטנק ושובר את השתיקה המוזרה. "תסתכלי במצלמה, מרסל", הוא מורה לי, "כל אלה שעומדים בחוץ לא יידעו שיש פה טנק בכלל. עשן לבן יכסה אותנו, כך מפנים פצועים, כך לוקחים ובונים עוד זמן לחימה". כמה רגעים אחרי, במצלמה שבתוך הטנק, מופיע צבע לבן. "אף אחד לא רואה אותנו עכשיו", אומרים לי.

לירן מביט בי, אני בו, אף אחד לא מדבר. שקט מוחלט, כאילו אנחנו בשדה קרב אמיתי. אני נזכרת במשפטים שבהם שפט אותי, בעובדה שמעולם לא יצאתי זכאית, שאף אחד לא טרח להגיע אלי הביתה, לראות את מצבנו הכלכלי או את מצבי הבריאותי והנפשי. איך, לעזאזל, לא הבחינו שאני אחרת? איך נתנו לי לבדוק נשקים ולעבוד רק עם גברים מהבוקר עד חצי המשמרת של הירח? אני מתמלאת כעס, ממש כמו אז, ב־2008. הוא מבין את מחשבותי, זה ברור וידוע.

הוא שוב נותן בי את אותו מבט חודר ושואל "דימה קמשילין, שמעת עליו פעם?".

"לא", אני עונה.

"מלחמת לבנון השנייה, מכונאי טנקים, חימושניק, כמו שאת היית, נכנס לקרב במעבר נחל הסלוקי. כל הטנקים מסביבו החלו לבעור, הוא יצא מהטנק המוגן שלו והחל לאסוף פצועים תחת אש. הפגזים בטנק יכלו להתפוצץ בכל רגע, אבל הוא המשיך. רגע לפני שהתעלף משאיפת עשן, הוא יצא שוב מהטנק ואסף חייל ללא רוח חיים. כשחבריו תהו לפשר מעשיו וצעקו לו לחזור, הוא צעק להם 'גם חייל הרוג מצילים'".

המיסוך מתפוגג אט־אט, גם המתח המוזר ששרר בינינו. "בואי", לירן מבקש. אנחנו יוצאים מהטנק, צועדים בשתיקה בין הצריפים ונכנסים אל כיתת הלימוד שלי, הכיתה שבה למדתי לפרק 16־M, להכשיר מאג ולבדוק את התקינות של אקדחי הזיקוקים.

בכיתה הזאת, שלא השתנתה כלל, ניצב מפקד ההדרכה עם כמה חיילים. "ברוכה הבאה מרסל, יאללה יש לך עבודה", הוא אומר לי. אני מחייכת וניגשת אל השולחן. חיילת בת 19, מדריכה, רצינית ומקצועית, מניחה 16־M בידי. ריח השמן הזה, 9105 שמו, אלוהים יודע למה.

אני לוקחת כמה כלים ומתחילה לפרק אותו. "לא שכחת", מתלהבת המדריכה, ודווקא אז מנתר אלי קפיץ מבית ההדקים וחובט בי. "שיט", אני צועקת. "קדימה, להמשיך", אומר לי המדריך, ולירן צוחק בצד. "אנחנו נתחשבן אחר כך", אני מבטיחה לו ומפרקת את הנשק עד הסוף.

"עכשיו תרכיבי", מורה לי המדריכה. "אי אפשר, יש לנו פגישה עם מפקד הבה"ד", לירן מתנצל. אני מחליטה שהערב אלך לבית כנסת, לברך הגומל על ההצלה הזאת.

צל יום הזיכרון ואור התקומה כבר איתנו. יש לנו צבא אחד, חזק, מוסרי וחכם. כשחולפות השנים והטכנולוגיה קוטפת תואר הוסף כלשהו, הכלים הישנים נשארים מאחור וצה"ל משתדרג ומתחדש. לדאבוני, גם דם הבנים על רגבי הארץ הזאת מתחלף בכל פעם מחדש.

וכן, כך גם החילות, אין עוד חיל חימוש. אני גאה להגיד שהייתי חלק מהעשור האחרון שלו. למרות העצב שתקף אותי לא פעם במהלך שירותי, בכל סוף טקס, כשהסמח"ט היה פוצח בשירת התקווה, דמעות היו נקוות בעיני. עכשיו החיל הזה הוא טכנולוגי, חדיש, הייטקיסטי לחלוטין. אך יש דבר אחד שהקדמה לא תיקח מאיתנו: את אחוות הלוחמים, את כור ההיתוך, את היד המושטת בין טירון צעיר לרס"ן ותיק כשענני הלחימה אופפים אותם.

בסוף היום, כשנפרדתי מלירן, הוא הגיש לי תמונה ממוסגרת, שבה אני מופיעה בכל התחנות של המילואים המדומים הללו. נכתב שם "למרסל מוסרי, בהוקרה, חיל הטכנולוגיה והאחזקה".

הבטתי בלירן מתקדם חזרה אל הבה"ד. המונית כבר המתינה לי, להשיב אותי אל ביתי. זו הפעם הראשונה שלא רציתי לעזוב את הצבא. הפעם הראשונה שבה רציתי לעזור, לתת, לתרום, להתנדב.

כשהגעתי הביתה, די תשושה, פתחתי את מסגרת העץ והוצאתי את הזכוכית מהתמונה. מתחת ל"חיל הטכנולוגיה והאחזקה" הוספתי את המילה "והחימוש" ותליתי את התמונה במרכז קיר גדול בביתי.

עוד מעט ייהרס הבה"ד ויעתיק את מקומו למקום אחר. וכמו שכתב פעם דידי מנוסי: "וההרים עוד יבערו באש זריחות ובין ערביים תנשב עוד רוח ים

אלף פרחים עוד יפרחו בין ובתוך שוחות הם שיעידו, כי זכרנו את כולם".

מזל טוב, אהובתי ישראל. 

מרסל מוסרי גם ב"רדיו ללא הפסקה" 103FM