מפלגת המחנה הציוני מדממת. לא קשה לדמיין את הבעתה האוחזת בימים אלו בראשיה אל מול דופק המנדטים הנחלש. ניסיונו המגושם של הרצוג לזחול לממשלת הימין הנחית עליה כמעט מכת מוות. בתוך הכאוס האידיאולוגי והמנהיגותי מנסה זה זמן מה חבר הכנסת אראל מרגלית להפיח חיים בגוף המפלגתי הגוסס ולפלס את דרכו להנהגת מפלגת העבודה. קמפיין ההתפקדות הוולגרי שהוא מריץ ברשתות החברתיות בינתיים מוכיח את עצמו ומקפיץ אותו מספסליה האחוריים של המפלגה הדועכת היישר אל תוכניות הפריים־טיים. אבל היחס שמשתקף כלפיו בתקשורת ובציבור הוא דואלי. בעוד הבוטות שלו הצליחה להפנות אליו את אור הזרקורים, הרי שהיא בו זמנית הפכה אותו למושא לביקורת מתייפייפת המפספסת את פוטנציאל מועמדותו.
נכון הוא שהקמפיין של מרגלית משדר אגרסיביות. למען האמת, גם כמעט מתבקש לגחך על מעטפת יחצנות הגבר־גבר שעטה עליו ולטוות קווי דמיון להתנהלותו של המועמד המשוגע מאמריקה. אבל תנוחו. מרגלית בשלב זה לא יצא נגד נשים או קבוצות אתניות. במקום זאת, הוא קצת צעק, דיבר לא יפה, פלט קללה ברוסית והציע לחבק את מנשקי המזוזות. על הדרך דיבר אמת כשטען שכאיש עסקים דאג ליצירת משרות רבות.
תמוה לשמוע אנשי ימין שמבקרים את הבוטות של מרגלית. הקמפיינים של הימין גורמים לזה של איש מפלגת העבודה להיראות כקמפיין לוועדת קישוט. האחרון של הליכוד, שהציג פעילי דאע”ש בדרך לירושלים, או זה של הרב לוינגר משנת 1992 שהסתובב עם נשק בקסבה של חברון, הן דוגמאות אחדות. לאגרסיביות פנים רבות. מילים מנומסות יכולות להכיל יותר ארס מקללות.
אבל הביקורת בימין כלפי מרגלית יכולה להיות מובנת. איש שם אינו מעוניין בצמיחת מנהיגי אופוזיציה שריריים. הביקורת של אנשי השמאל, לעומת זאת, משונה. מדובר באותם אנשי שמאל שמבכים השכם והערב את רכרוכיותו של הרצוג ואת אופן התנהלותו המנומסת ומבקשים ממנו להצמיח חוט שדרה. אלו אותם אנשי שמאל שנמאס להם מדרכו הפשרנית, העסקנית והמגושמת החותרת לעיגול פינות חדות, ואשר בסופה הם מוצאים עצמם מושלכים חסרי כבוד ומנדטים.
במקום להכיר בכך שמרגלית יכול לספק למפלגת העבודה את מה שהיא חסרה ועובד הכי טוב במחוזותינו: ישירות, חדות, הרמת קול ונישוק מזוזות, הם עסוקים בווידוא הריגה. כמהים לתיק, דוחפים רבים מחבריה לחבור לממשלת ימין שמדיניותה בכל תחום נוגדת את מצעם. מתעלמים מכך שנתניהו, כפי שצחי הנגבי אמר מפורשות לאריה גולן, ייתן להרצוג לנהל משהו רק במדינה אחרת. טוב תעשה גם התקשורת אם תמחק את החיוך הלעגני המתגנב לשפתותיה. במפלגה, שבה כידוע לא ניתנת הזדמנות שנייה לנציגי עבר שכשלו, מועמדותו של מרגלית, במקרה של כישלון האחדות, עוד עשויה להסתבר כריאלית ביותר.
הימים הבאים הם קריטיים למפלגת העבודה. הקולות המתנגדים לאחדות מעידים שעדיין קיימים בה סימני חיים. האם תשכיל המפלגה להפוך לכוח אופוזיציוני מתחרה ליאיר לפיד? האם תתפרק לרסיסים בידיו של נתניהו? האם תתגבר אי פעם על הסתירה שבין התנהלות כוחנית כלפי פנים לבין התנהגות מתייפייפת כלפי חוץ?