בתחילת השבוע ביקרתי בכפר גלעדי ותל חי שבאצבע הגליל. בחדשות הדהד הוויכוח על חידוש הבנייה בירושלים ויהודה ושומרון, כמענה לטרור ולרצח. כמה סימבולי היה להיזכר משם, מתחת לרכס נפתלי, שכל אצבע הגליל, מקריית שמונה ועד מטולה, הפכה חלק ממדינת ישראל רק בגלל ההתעקשות להקים דווקא שם יישובים. אותה התעקשות לנצח את הטרור ולספק לו תשובות ציוניות הולמות, שגברו אפילו על ההחלטות הבינלאומיות, על הסכם סייקס־פיקו. על פי ההסכם, אצבע הגליל נועדה לשליטה צרפתית והייתה הופכת לחלק מלבנון, אלמלא האחיזה הכמעט בלתי הגיונית בקרקע "האצבע".

ראשוני המתיישבים במטולה העפילו אליה ב־1896, כשעוד לא הייתה תל אביב, שהוקמה רק 13 שנה לאחר מכן. ההתעקשות להיאחז בין היישובים הערביים בקצה הגליל, כששפלת החוף הייתה ריקה מיהודים, נבעה ממרכיב היסוד של תפיסת הציונות: תקיעת יתד בכל חלקי הארץ.
 

לתל חי עלו החל מ־1905, עד להתנפלות הטרוריסטית של השכנים במרץ 1920, שבמהלכה נרצח גם יוסף טרומפלדור. אבל דווקא מתוך אימי הטרור וכתשובה לו נולד האידיאל של טרומפלדור, שהניע המונים. איש לא חשב באמת שטוב למות, גם לא בעד ארצנו, אבל במאבק על ההתיישבות הוצבה הנכונות להקריב את היקר מכל כדי לממש את מטרת הציונות. והמטרה העליונה היא הקמת קהילות בכל רחבי הארץ שממנה גורשנו. ממילא, ההתיישבות היוותה ועודנה גם התשובה הניצחת לטרור, אותו טרור שהוא הניסיון לעקור אותנו משורשינו.  
 

דבר לא השתנה ביותר ממאה השנים שעברו מאז. מי שמנסה לגרש אותנו מקריית ארבע וירושלים לא מסתיר שהוא רוצה לעקור אותנו גם בשרונה ונתניה. האיבה והסכנות מהצד הערבי נותרו בעינם, וכך גם המטרות והתשובות שלנו. 
 

מתוך כך ברורה אשמת הממשלה שלא בונה ולא מיישבת. השיתוק והפחד מפני לחץ בינלאומי גורמים לראש הממשלה לחנוק את נשמת אפה של הציונות, דווקא היכן שנדרשת ההגשמה הקלאסית. כך בראש ובראשונה בירושלים: נתניהו ממשיך להפריח סיסמאות ולפזר מסכי עשן, אבל בפועל הוא מנוון את עיר הבירה. הוא חוסם את הבנייה בשכונות הקיימות שמעבר לקו הירוק וגם את הנתיב מזרחה - את אזור E1 ואת מעלה אדומים עצמה. בכל אלו, זה שנים שראש הממשלה מונע הוצאת מכרזים ומסכל את עבודת ועדות התכנון והבנייה. 
 

המצב חמור אולי יותר בקריית ארבע. סמוך לבית של הלל אריאל, שנטבחה במיטתה, נישאות שתי גבעות המכונות 26 ו־18. שתיהן כלולות בשטח המוניציפלי של קריית ארבע זה עשרות בשנים. על אחת מהן ניהלתי מאבקים משפטיים בבג"ץ וועדת העררים של יהודה ושומרון והצלחתי לדחות תביעות כזב של ערבים. אלא שממשלות נתניהו מונעות הליכי תכנון ובנייה, מסרבות לפרסם מכרזים ומורות לכוחות הביטחון לדכא בכוח כל ניסיון להקים מבנים במקום. 
 

לכן אין לחברי הקואליציה אלא לפעול כפי שפעלו רבים מקואליציית נתניהו ב־1997, ערב הקמת שכונת הר חומה. ח"כים רבים עזבו את הכנסת בעת הצבעה ונסעו להר חומה, עד שנתניהו נשבר ונתן אור ירוק לבנייה במקום. למרבית הצער, זו הדרך היחידה להתגבר על אימתו של ראש הממשלה מלבצע את מה שהבטיח לבוחריו ולחזור להתיישבות - התשובה הציונית ההולמת שהיא גם הסיבה לשיבת ציון כולה.