שקיעתה של האליטה: הקרב על דמותו של המשטר החדש בישראל עולה הילוך

ומהו געוואלד זה אם לא קינה ארוכה וקורעת לב שמשמיעה האליטה הישנה? מאז הבחירות האחרונות שהציפו את כל השדים מחדש, הבינה אליטה זו, קבוצה פריבילגית ומלאה בצביעות, שהכתר הולך להילקח ממנה לאחר 70 שנות מלוכה. בזה אחר זה יצאו מחוריהם כמו עכברים בהמלין נציגים בולטים ממנה – גרבוז, קוטלר, וקסמן, לונדון והנוכחי גידי אורשר, כדי להגן על הכתר, על הבכורה, על הבלעדיות:  לוקחים להם את המדינה, מדרדרים אותה למחוזות מסולסלים, מחריבים את התרבות.

במבט מפוכח ומעט אופטימי, נראה שהחברה הישראלית עוברת תהליך בריא של ניקוז עמוק, בניצוחו של שיח מזרחי המאתגר את אותה חזור ושנית ומצביע על כל מורסה שלה, ותוך כדי הכרה בהשפעה הרבה שיש לו: נתניהו מדבר על חטיפת ילדי תימן, שרת התרבות מדברת על צדק חלוקתי בתרבות, ועדת ביטון אומרת חד וחלק – יהדות המזרח עכשיו. כל אלו הם ניצחונות, וניצחונות גדולים.
 

אל ניצחונות אלה יש להתייחס במלוא כובד האחריות שבאה איתם ולא לשגות – עוד עבודה רבה לפנינו. ועדת ביטון במלוא חשיבותה יצאה בהמלצות שכרגע תלויות באוויר ועד שלא יהפכו לקונקרטיות, הן בגדר כוונות טובות ותו לא. כמו כן, וזוהי נקודה קריטית, יש להיזהר מלהפוך את ההמלצות הללו לכלי נוסף של אינדוקטרינציה לאומית בדלנית. אסור לשכוח ולו לרגע שתרבות יהודי המזרח נולדה במרחבי העולם האסלאמי ויש ללמוד אותה כחלק ממנו ולא בנפרד.

במקביל להמלצות המשמחות והחשובות של ועדת ביטון, יש לזכור שמשרד החינוך לא ויתר על תוכניתו להחייאת ולהעצמת החינוך הטכנולוגי, ובמילים פחות מכובסות - ההסללה לבתי הספר המקצועיים, מה שמשאיר אותנו עם תוכנית מתמשכת לפס ייצור של דור שלישי ורביעי של פרולטריון מזרחי שיישאר כלוא באותו מעגל סוציואקונומי כמו הוריו והורי הוריו.
 

נקודה נוספת היא הראייה המעמדית האוניברסלית שמאפיינת את הקשת ואשר כה הכרחי שנזכור אותה כעת – אל לנו להשתמש בשקיעתה של אליטה אחת כדי לשאוף ולייצר אליטה אחרת במקומה, רק בצבע אחר. כל הדיבורים על אליטה חדשה הם שחזור מדויק של כל מה שנלחמנו בו ואין לו מקום. במשטר החדש הזה שייבנה אין מקום לאליטות – לא לבנות ולא שחורות, אין בו מקום לאמירות כמו "שלום אחר כך", אלא לשלום שיגיע כאן ועכשיו. במשטר החדש הזה יש לשים בצד את הדת, המגדר הצבע ולהשאיר בו רק את בני האדם.