1. לפני כשלושה שבועות חצה הצעיר הבדואי ג'ומעה אבו גנימה את גדר הגבול והסתנן לרצועת עזה. מאז מתלוננים בני משפחתו כי נציגי הממשלה לא יצרו עמם קשר. מי שהיה צריך לעשות זאת הוא ליאור לוטן, המתאם מטעם ראש הממשלה לנושא שבויים ונעדרים (שו"ן), אך זה לא קרה בינתיים. וזאת משום שמעמדו של אבו גנימה, רועה צאן בן 18 מהכפר חש'ם שליד נבטים בנגב, טרם הוגדר. רק אם יוכרז עליו כעל שבוי או נעדר, הוא יזכה לטיפולו של לוטן.
הגדרת מעמדו מתעכבת משום שהתעורר חשד כי אבו גנימה עבר את הגבול מתוך כוונה להצטרף לחמאס או לאחד מארגוני הטרור הסלפיים תומכי דאעש הפועלים ברצועה. מי שיכריע בנושא הוא שב"כ, שחוקר את העניין. קרובי משפחתו של הצעיר סיפרו כי אנשי שב"כ אכן הגיעו לביתם, ערכו בו חיפוש וחקרו אותם.
בני משפחתו סיפרו לכתבים שבשנה האחרונה עזב ג'ומעה את לימודיו בבית הספר ומצבו הנפשי והחברתי הידרדר. אם בשב"כ יגיעו למסקנה כי אבו גנימה הסתנן לעזה מתוך כוונות עוינות, הרי דינו יהיה כדין כל אזרח ישראלי שהסתנן למדינת אויב וביקש להצטרף לארגון טרור. מאז מלחמת האזרחים בסוריה כ־50 ערבים ישראלים הסתננו לסוריה (לרוב דרך טורקיה) או לעיראק והצטרפו לדאעש או לארגוני טרור אחרים. מיעוטם חזרו לישראל, נעצרו והועמדו לדין. חלקם נהרגו, וככל הידוע כ־30 מהם ממשיכים להילחם בשדות הקטל שם.
אם יתברר כי אבו גנימה לא עבר את הגבול מתוך כוונות זדון, הוא יזכה לטיפול זהה לזה של שני הצעירים הישראלים האחרים - אברה מנגיסטו והישאם א־סייד - שהסתננו בשנה וחצי האחרונה לעזה. השניים, שמוגדרים כלוקים בנפשם, נמצאים בטיפולו של לוטן, האחראי גם לנושא שני חיילי צה"ל שגופותיהם מוחזקות בידי חמאס: סגן הדר גולדין, שמוגדר "חלל במעמד של שבוי ונעדר", וסמל אורון שאול, המוגדר "חלל שמקום קבורתו לא נודע במעמד של שבוי ונעדר".
כמו קודמיו, נעזר לוטן ביחידות שו"ן של אגף המודיעין בצה"ל, בשב"כ ובמוסד, שמספקות לו מידע מודיעיני. זהו תפקיד כפוי טובה שלרוב סיכויי ההצלחה בו לא תלויים במי שממלא אותו. הוא תלוי בשולחיו וברצון הטוב של הצד השני. שולחיו אינם מוכנים ככל הנראה לחזור על שגיאות העבר - לשחרר כאלף מחבלים תמורת חייל אחד (גלעד שליט) או שלושה (עסקת ג'יבריל ב־1984).
מסתמן שיש הסכמה בממשלה, בקרב שרי הקבינט ובמערכת הביטחון, כי יש לנהוג על פי הקווים המנחים של ועדת שמגר מ־2012. מסקנות הוועדה, בראשות שופט העליון לשעבר, מאיר שמגר, לא פורסמו, אך היא קבעה ככל הידוע כי בעסקות חילופי שבויים עם גופים לא מדינתיים יש לשמור על עקרון "המידתיות". תמורת גופות יש לשחרר גופות, ותמורת חיילים שבויים יש לשחרר מספר מוגבל של מחבלים. אפשר להניח כי אם יאומצו מסקנות הוועדה, מספר המשוחררים לא יעלה על מספר דו־ספרתי. כמו כן אפשר להעריך כי עבור אזרחים שנחטפו או הגיעו לחזקת האויב, ייקבע "תג מחיר" נמוך מזה של חיילים.
הקבינט ידון בקרוב בדוח שמגר, אך נראה שלא תימסר הודעה בנושא. וזאת משום שאין רצון בממשלה לחשק את עצמה בהחלטות שבשל הנסיבות המשתנות ייתכן שתצטרך לשנותן בעתיד, ומשום שהן עלולות לסייע לצד השני להבין את מהלכיה של ישראל. ובצדק. לוטן מתנגד להחלטה רשמית שתאמץ את מסקנות שמגר.
סיכוייה של עסקה לחילופי שבויים בטווח הנראה לעין אינם גדולים, גם ובעיקר בגלל עמדת חמאס. הנושא נמצא באחריות של קומץ בכירים, שבהם מוחמד דף, המתפקד כמפקד הזרוע; מרוואן עיסא, מעין רמטכ"ל בפועל; יחיא סנואר, אסיר שישב בכלא הישראלי שנים רבות, חבר הלשכה המדינית ומעין שר הביטחון; ורוחי משתהא, שגם הוא ישב בכלא בישראל ומשמש מזכיר הלשכה המדינית.
זו חבורה קשוחה שהרכבה מעיד כי סוגיית השבויים והנעדרים נמצאת בשליטה ובפיקוח מוחלט של הזרוע הצבאית ולא המדינית. למעשה, חמאס סירב עד כה להתחיל במו"מ. הוא הציג דרישת סף שלפיה לפני פתיחה במו"מ על ישראל לשחרר אסירי חמאס בגדה, ששוחררו בעסקת שליט ונעצרו שוב בעקבות רצח שלושת תלמידי הישיבה מגוש עציון לפני כשנתיים. ביוני 2014 דווח שנעצרו 50 חמאסניקים משוחררי עסקת שליט.
במילים אחרות, חמאס אומר לישראל - עליכם לשלם מחיר כדי לדעת מה מצבם של מי שבידינו - אם הם חיים או מתים. ישראל טרחה להעביר לצד השני מסרים באמצעות מתווכים שונים - אנשים פרטיים, פקידי ממשלות שונות - כי לא תיענה לדרישה הסחטנית. בעבר פורסם כי גם ארגוני ביון סייעו בעסקאות תיווך בענייני שבויים.
בטקטיקה זו משתלבים גם מאמצי חמאס ליצור עמימות בנושא ולהשפיע על התודעה בישראל באמצעות לוחמה פסיכולוגית. זו באה לידי ביטוי בהודעות רשמיות של הארגון כי הוא אינו יודע מה עלה בגורל גולדין, וזאת לעומת הודעתו מיד לאחר המלחמה האחרונה (צוק איתן) כי בידיו הדיסקית של שאול, שאף הוצגה בפומבי. נראה כי בחמאס מצטערים על שעשו זאת ורואים בכך החלטה פזיזה ושגויה.
נראה כי חמאס נוהג באופן דומה כלפי מנגיסטו, וטוען כי הוא אינו בידיו. לטענת הארגון מנגיסטו הגיע לעזה, נחקר, והביע את רצונו לעבור למצרים כדי לחזור לאתיופיה. הוא שוחרר ומאז לטענת הארגון נעלמו עקבותיו. בישראל לא מאמינים לחמאס. בעבר פרסם הארגון בשילוט חוצות בעזה תמונות של חייל, כדי ליצור את הרושם כאילו מדובר במנגיסטו, כשבפועל זו הייתה תמונתו של חייל ממוצא אתיופי ממשמר הגבול. גם ביחס להישאם א־סייד מנסה חמאס לשרטט מציאות מדומה כאילו מדובר בחייל.
למרות הנתק, אפשר בכל זאת להגדיר ש"אי־המו"מ" בין שני הצדדים נכנס לשלב השני. בראשון הועברו המסרים. בשני, שני הצדדים מבינים מה כל צד רוצה והיכן הוא עומד, ויש גם תחושה שמתוך המתווכים הרבים מסתמן זה שבאמת יכול לסייע, משום שיש לו מה שמכונהACE - ראשי תיבות באנגלית של "נגישות, פיקוח ויעילות".
בעבר, במקרים דומים של שבויים ונעדרים הוזכרו מצרים, גרמניה וטורקיה. אפשר להעריך שגם קטאר - המזוהה אידאולוגית עם תנועת האחים המוסלמים, שחמאס הוא בשר מבשרה, ומשמשת גם כתורמת הגדולה ביותר (מאות מיליוני דולרים) לשיקום הרצועה, ויש לה נגישות לא רק לדרג המדיני (חאלד משעל מתגורר בקטאר) אלא גם לזרוע הצבאית - יכולה לסייע.
ההערכה היא שהמו"מ לא ייפתח לפני חודש אוקטובר. אז עשוי משעל, כפי שהודיע, לעזוב את תפקידו לאחר כ־20 שנה (אם כי לאחרונה רמז שאולי בכל זאת יישאר). אם יפרוש, השאלה הגדולה היא מי יחליפו. או ליתר דיוק, אם גם ההנהגה המדינית תעבור לשליטה מלאה של הזרוע הצבאית (סנואר הוא אחד המועמדים). במקרה כזה חמאס יקשיח עוד יותר את גישתו כלפי ישראל וסיכויי קיום העסקה לחילופי שבויים יקטנו עוד יותר.
2. "הפתעת אוקטובר" הוא מושג שמקורו ביחסי ארה"ב־איראן. הוא פותח על ידי שוחרי תיאורית קשר, שבמרכזה הטיעון שהנהגת איראן, בראשות האייתוללה חומייני, עשתה באוקטובר 1980 יד אחת עם מחנהו של המועמד הרפובליקני לנשיאות, רונלד רייגן, כדי למנוע את בחירתו של ג'ימי קרטר לתקופת כהונה שנייה. אגב, המפיץ הגדול של התאוריה היה נוכל ישראלי בשם ארי בן מנשה, ששימש מאזין בפרסית ביחידה 8200 של אמ"ן, עבד ביחידה לקשרי חוץ של צה"ל, ונתפס בארה"ב בניסיון להבריח נשק לאיראן.
להבדיל, גם במערכת הביטחון חוששים מפני הפתעה באוקטובר. לא רק משום שבחודש זה אולי תוחלף הנהגת חמאס, אלא בעיקר בגלל הבחירות ל־400 רשויות מקומיות בגדה המערבית ובעזה, שייערכו ב־8 באוקטובר 2016. באופן מפתיע, הודיע חמאס כי ישתתף בבחירות ולא יחרימן כפי שעשה בבחירות האחרונות ב־2012, אז נערכו בחירות רק ל־80 רשויות.
הודעת חמאס מלמדת כי לארגון יש ביטחון ביכולתו לזכות בהישגים בבחירות בגדה. ההערכה מבוססת על עבודת שטח שפעילי חמאס עושים זה זמן רב. הם אומנם אינם מצליחים להפוך את גל האלימות הדועך לאינתיפאדה חמושה (בחודש יולי נרשמו שישה פיגועים בלבד, המספר הנמוך ביותר מאז תחילת הגל באוקטובר 2015), אך הם משקיעים כספים רבים בפעילות "אל־דאווה" - להתנחל בלבבות - ולחזק את האמונה הדתית באמצעות פעילות צדקה.
החלטת חמאס להשתתף בבחירות מעידה גם כי בכיריו מזהים הזדמנות על רקע חולשת הרשות בכלל ומנהיגותו של אבו מאזן בפרט. בקרב פת"ח, התנועה הדומיננטית ברשות ובציבור הרחב, נושא השיחה החשוב ביותר הוא "היום שאחרי" - מי יירש את אבו מאזן, שהודיע כי בכוונתו לפרוש בעתיד הלא רחוק. בחמאס מעריכים כי הקשב של בכירי פת"ח והרשות נתון פחות לבחירות ויותר למאבקי ירושה פנימיים, ומבחינת הארגון האסלאמי זו הזדמנות שאסור להחמיצה.
בהנהגות פת"ח והרשות מודאגים מהאפשרות שחמאס ייצא מחוזק מהבחירות, עד כדי כך שיש מי שמייעץ לאבו מאזן לבטלן. אם הבחירות יתקיימו במועדן וחמאס יזכה בהישגים נכבדים, אפשר שהפרדיגמה השלטת ברשות תשתנה. כיום קיים חשש מחמאס ומהאנרכיה שהוא עלול לחולל, ולכן הרשות חותרת לקיים יציבות ביטחונית בגדה ולנהל מערכה אפקטיבית נגד חמאס. אינטרסים אלה גם מזינים את נכונות הרשות לקיים שיתוף פעולה ביטחוני עם ישראל.
את המאבק הפלסטיני בכיבוש הישראלי ב־30 השנים האחרונות אפיינו שלושה שלבים: האינתיפאדה הראשונה (1987־1992) הייתה עממית במהותה. האינתיפאדה השנייה (2000־2005) הייתה חמושה והפעילה טרור, במיוחד של מתאבדים. השלב השלישי, מבית המדרש של אבו מאזן, הוא מאבק מדיני שנהנה גם ממאבק עממי דוגמת זה של עשרת החודשים האחרונים ("אינתיפאדת היחידים").
גם בלי קשר לבחירות נשמעים בקרב הפלסטינים קולות של אכזבה מהמאבק המדיני, על שאינו מספק את הסחורה ואינו מקדם את הקמת המדינה הפלסטינית, בזמן שמפעל ההתנחלות הישראלי נמשך.
וכך, יכול להיות שאוקטובר יהיה קו פרשת מים חדש. אם האסטרטגיה אינה מצליחה והמנהיג עומד לפרוש, יכולה להתפתח פרדיגמה חדשה שקשה לחזות את טיבה. היא יכולה להיות בדמות שלטון חמאס וארגונים נוספים בגדה, אך גם חזרה לתפיסת ראש הממשלה הקודם, סלאם פיאד, שדיבר על כך שיש להתמקד בבניית המדינה שבדרך ומוסדותיה, השקפה, שלה שותף גם ראש הממשלה הנוכחי ראמי חמדאללה. יכולה גם להתעצב פרדיגמת ההתפרקות ו"החזרת מפתחות" השליטה בגדה לישראל.
במערכת הביטחון מסרבים להעריך מה יקרה, גם משום שספק אם יש מישהו, אפילו בקרב הפלסטינים, שיכול להעריך נכונה את "רוח הזמן", וגם משום שבעבר הם כבר נכוו. לקראת בחירות 2006 העריכו גורמי המודיעין בישראל שפת"ח ינצח ונדהמו לגלות שחמאס יצא וידו על העליונה. כפי שהוכיח גם "האביב הערבי", אנשי מחקר במודיעין מתקשים להעריך ולשקלל תהליכים כלכליים וחברתיים משמעותיים.
3אמש דיווח צבא מצרים כי חיסל את מנהיג דאעש מחוז סיני, אבו דאה אל אנסרי, בתקיפה מהאוויר. אם אכן כך, מדובר בהישג חשוב במאבק בטרור שמבוסס על מודיעין מדויק. אל קהילות המודיעין של ישראל, של ארה"ב ושל צרפת המסייעות לצבא מצרים במלחמתו בדאעש סיני מצטרף גם המודיעין הבריטי, כך לפי כתב העת "אינטליג'נס אונליין". GCHQ, "מטה ראשי תקשורת כללית", הוא הגוף האחראי בבריטניה על האזנות ועל יירוט תשדורות ופענוח צפנים בכל אמצעי הקשר - טלפונים, פקסים, מחשבים, רעשי מנועים, קשר אלחוטי ועוד. היחידה הבריטית היא מהגדולות והטובות בעולם בתחום, והיא מקבילה ל־NSA האמריקאי ול־8200 של אגף המודיעין בצה"ל.
המידע על הסיוע הבריטי למודיעין ולצבא מצרים נמסר לאחרונה לוועדת המודיעין והביטחון של הפרלמנט בלונדון. היחידה הבריטית, יחד עם המודיעין האמריקאי, גם סייעה לשלטונות מצרים בחקירת התרסקות מטוס הנוסעים של חברת מטרוג'ט הרוסית ב־31 באוקטובר 2015, שבה נהרגו 224 נוסעים ואנשי צוות בטיסה משארם א־שייח' לסנט פטרסבורג. הפעולה מיוחסת לדאעש סיני, שאנשיו הטמינו ככל הנראה פצצה במטוס.
לפי כתב העת הצרפתי, 8200, NSA והמודיעין הצרפתי מסייעים זה חודשים רבים למצרים, שיחידות הסיגינט והסייבר שלה אינן מפותחות דיין, במאמצים ליירט תשדורות של הטרוריסטים בסיני, שבעבר השתייכו לקבוצה שקראה לעצמה "אנסר בית אל־מקדס" ולפני כשנתיים נשבעה אמונים לדאעש.
ניתן להעריך כי מטרת הסיוע המודיעיני הזר היא לאתר את ריכוזי הטרוריסטים, לזהות את הפעילים, לפצח את תוכניות הפיגועים שלהם ולייצר לכוחות הביטחון ולצבא מצרים "בנק מטרות". ואולם על פי הפרסום ב"אינטליג'נס אונליין", כל היחידות המסייעות נתקלות בקושי מיוחד, בנוסף לבעיות הרגילות המאפיינות פעילות מודיעינית מסוג זה: הניב של הבדואים בסיני, שהם רוב הפעילים בקבוצת הטרור. לגופי הביון המסייעים אין מספיק מאזינים ונתחני מידע הבקיאים בסלנג המקומי.
למרות ההישגים שרושמת מצרים במאבק בטרור בסיני, מומחי ביון במערב מדגישים כי הדרך להכנעת דאעש עדיין ארוכה.