מזה כמה שנים שאני שונא את המין האנושי. זו לא שנאה מתוך רוע, כמו שזו שנאה מתוך פחד. אני מפחד מאנשים. מהמבטים שלהם, מההערות שלהם, מהשאלות שלהם, מהציניות שלהם שאף פעם לא ממש ברורה לי, מהצורך לנהל איתם שיחות חולין. לכן אני מעדיף להימנע ממגע עם המין האנושי. חבריי הקרובים מבינים זאת. לא התראיתי עמם שנים והם מקבלים זאת בהבנה בשל מצבי הקליני.

בכל פעם שאני נתקל בנציגים של המין האנושי – האנשים - אני גורר איתי אחר כך מסע של מחשבות ותהיות שתמיד נגמר במסקנה שהדבר הכי מטריד בבני המין האנושי זו הנטייה החולנית שלהם להיפגש אחד עם השני.

יש כמה סוגים של פגישות שאני מכיר, וכל פגישה קשה בדרכה. הפגישה הראשונה היא פגישת מכרים. בפגישות מהסוג הזה תמיד עולה הצורך לכווץ את החיים שלך לכמה משפטים ממצים שיבהירו "מה הולך" איתך. כי זו הבקשה הראשונה של מכרים - לדעת "אז מה הולך איתך לאחרונה, אחי?".

הפנטזיה שלי היא שכל האנשים ילכו עם שלטים ביד, ואם במקרה יראו איזה מכר ברחוב וירצו לדעת מה שלומו הם יוכלו לכוון אליו את השלט וללחוץ על מקש info (כמו שיש בשלט של הוט ויס) ואז יופיעו מתחת לפרצופו כמה שורות על הנעשה כרגע בחייו של האדם (שייכתבו בטכניקת הולוגרמה).

מפגישות מהסוג הזה, פגישות מכרים, אני תמיד יוצא עם התחושה שאמרתי את הדברים הלא נכונים. הדבר המעיק כאן הוא שבדרך כלל הניתוח של השיחה בראשי ארוך יותר מהפגישה עצמה. מה שגורם בעצם לזמן הברוטו שבוזבז על הפגישה להכפיל את עצמו.



* * *

הפגישות מהסוג השני הן פגישות רחוב של אנשים שמזהים אותי. אלה נחלקות לשניים: החלק הראשון אלה אנשים שבאים ומחמיאים לי על זה שהם אוהבים לקרוא אותי כאן בעיתון או לראות אותי על המסך הקטן. הבעיה העיקרית שלי עם פגישות מהזן הזה היא בדפיקות העצמית שלי. אני תמיד מרגיש שלא משנה מה אענה להם, אני איכשהו מאכזב אותם. אני בן 33 ועדיין לא הצלחתי למצוא תשובה לשאלה מה אתה יכול לענות למישהו שממש מחמיא לך? איך אתה יכול להתעלות על המחמאות שלו?

החלק השני של הפגישות האלה הוא עם מספרי הסיפורים. אלה באים ומספרים לי בפירוט על איזשהו רגע בחייהם בו הם פגשו את סבא שלי, ואיך הם הרגישו באותו רגע ומה הם לקחו איתם מהפגישה וכו׳. משום שאני עצמי מעולם לא פגשתי אותו (נולדתי לאחר שהוא נפטר) אני מרגיש שזה קצת מיותר. הסיפורים האלה הם כמעט מדע בדיוני בשבילי. כמובן שבתחום הספציפי הזה ישנם רבים שניגשים אלי ומספרים לי על איזשהו רגע שהיה להם עם אבא שלי, אמא שלי, דודה שלי, סבתא שלי, או נספחים אחרים ממשפחתי. אבל אין ספק שהמסה הגדולה היא קטגוריית סיפורי משה דיין.



* * *

הסוג השלישי של הפגישות שייך רק למי שיש לו ילדים. אלו בעצם פגישות רנדומליות עם הורים אחרים כשאתה מבלה עם הילד שלך בגן השעשועים השכונתי או במשחקייה בקניון. הפגישות האלו הן סיוט מפרך מכיוון שהן מצריכות ממך לדבר ב״סגנון צדדי״ - כשאתה מדבר לילד שלך אבל בעצם מעביר מסר ישיר להורה אחר.

מה זאת אומרת? הרי לכם דוגמה קלאסית: אתה נמצא בגן שעשועים, הילד שלך רואה ילד אחר מחזיק שקית במבה, הוא ניגש לילד ולוקח לו את שקית הבמבה מהיד (וכל זה קורה כמובן כשההורה של הילד בעל הבמבה צופה מהצד). מכיוון שהסיטואציה מביכה ובעייתית אתה מיד ניגש לילד שלך ואומר לו: ״ארד, מה אמרתי לך? לא לוקחים לילדים אחרים דברים מהיד, אפשר לבקש״.

דרך זה אתה בעצם מעביר מסר ישיר להורה של הילד שאתה מקפיד לתת לילד שלך חינוך איכותי ומלמד אותו נימוסים והליכות (ובעצם מעביר את האחריות על המחדל ממך אל הילד). אותו הדבר קורה כשהילד שלך דוחף ילד אחר ומעיף אותו במגלשה או סתם מכסח אותו במכות.

כל התקשורת בין מבוגרים בגני שעשועים ובמשחקיות נעשית בצורה צדדית, דרך הילדים. ההורים כמעט לא מדברים ישירות אחד עם השני. וזה מתיש ומעייף. לכן אני תמיד מנסה ללכת עם הילד לגני השעשועים ולמשחקיות בשעות לא שגרתיות, אחרי החשיכה או ממש מוקדם בבוקר.



* * *

כמובן שיש חשש שבשל הגישה שלי אל בני האדם והשעות הביזאריות בהם אנחנו מבקרים בגני השעשועים, הילד ילמד ממני שהמין האנושי הוא דבר רע. אבל מצד שני, אני מעדיף את זה מאשר שהילד שלי ילמד שהמין האנושי הוא איזה דבר נהדר - כי זו לא המציאות. תארו לכם איזו מכה זו תהיה כשהוא יגדל ויגלה שהעולם הוא לא כל כך נפלא כמו שההורים שלו גרמו לו להאמין. אני מעדיף לחנך את הילד שלי כבר מעכשיו ש״הגיהינום הוא הזולת״ (ותודה לז׳אן פול-סארטר על שלוש המילים המדויקות ביותר במאה ה-20). באמת, אפשר לחשוב איזה תועלת תצא לו מלדבר עם אנשים.