הגיע הזמן שמערכת הביטחון תפסיק ללחום למען הרשות הפלסטינית

הרמטכ"ל גדי איזנקוט הגיע השבוע לוועדה לביקורת המדינה. אחרי שני משפטי פתיחה הוצאה התקשורת מהחדר, והדיון הוכרז סגור. אם התקלה המשונה הזאת לא הייתה מתרחשת, ספק אם היינו שמים לב למשהו המסמן אולי תפנית בתובנות של מערכת הביטחון ביחס לאויב הערבי. "הפלסטינים רואים בטרור כלי לגיטימי להשגת מטרותיהם. הטרור כתופעה הוא תופעה מתמשכת. הפלסטינים רואים בטרור כלי פוליטי, חברתי, דתי, כדי להגיע להישגים. לכן הוא תופעה יומיומית שאנחנו מתמודדים איתה ביהודה ושומרון", אמר הרמטכ"ל. נו, מה חדש?

אולי יש חדש

לפני יותר מ־20 שנה, לאחר הסכמי אוסלו, הייתי הרופא הפיקודי של פיקוד המרכז. באחד הימים התקיים אישור תוכניות שגרתי, מאלו שהתקיימו מדי שנה לעדכון פקודות המגננה. אלוף הפיקוד, לימים גם ראש המוסד, ניהל את הדיון ביד רמה. כשהציגו את התוכנית, ממש לפני האישור, ראיתי כי מפטירין כאשתקד. בדיוק אותה תוכנית שהוצגה ואושרה לפני אוסלו, לפני שבמסגרת שלב "עזה ויריחו תחילה" נכנס ערפאת בראש אלפי מחבלים חמושים ליריחו.

ביקשתי לשאול משהו. לפני שנה, הזכרתי, הייתה לנו תוכנית כמענה לאפשרות שחמישה מחבלים יחצו את הירדן ויחדרו לשטחנו. אינני רואה שום שינוי בתוכנית אף על פי ששמעתי כי רק לאחרונה נכנסו 5,000. אין שום רמז בתוכנית להיערכות מול אלפי מחבלים שיחליטו ברגע מסוים להילחם בנו. אלוף הפיקוד לא חשב שזו שאלה צבאית־טקטית. הוא חשב שזו שאלה פוליטית. בחביבות ובהתנשאות פנה אלי ושאל, "בשם איזה יישוב אתה מדבר?".  התוכנית אושרה כמובן בלא שום תיקון או תוספת. באותם ימים ניהל הצבא סדרת דיונים טרחנית בכותרת "צה"ל בעידן השלום". חיפשו בנרות ייעודים ותפקידים לצבא, שיצטרך בהכרח לקטון.

היו כמובן מורדות תלולים בתפיסת ביטחון מעוותת זו. בחוסר ההבנה הבסיסי הזה את מטרות האויב הערבי. באה האינתיפאדה השנייה, ואני חשבתי שתפיסת "פני הפלסטינים לשלום" התרסקה לרסיסים ומתה. מאות רבות של יהודים נרצחו. ערפאת הוכר סוף־סוף כארכי־מחבל גם בפי העיוורים במערכת המדינית והביטחונית, שקודם עמדו בתור להתחבק איתו (וייאמר לשבחו של אריאל שרון שהיה בין הבודדים שסירבו ללחוץ את ידו).

קיוויתי שלמדו לקח. שיכו על חטא. שיבטיחו שיותר לא יאמינו לאף מנהיג של ארגון טרור. תקוות שווא. שמעתם את אהוד ברק או את בנימין נתניהו מתנצלים בפומבי על חיבוקיהם עם ערפאת? הם תלו בו את האשם, במקום בעצמם. גם ראשי הצבא לא היו נקיים מזיהוי ערפאת כאויב במקום הגדרת הפלסטינים ככאלו.

גאוותו של הראיס

עם מותו של ערפאת ועלייתו של אבו מאזן שבה התפיסה השגויה למלוך. הצהרותיו ה"מתונות" של "הראיס", שהכריז כי הוא מתנגד לטרור, הוליכו אותם שולל. אולי רק כי כל כך רצו להיות מרומים. שוב ושוב שמעתי, בהצהרות גלויות ובתדרוכים סגורים, כי אבו מאזן והרשות הפלסטינית נאבקים בטרור. עיתונאים שזכו בחודשים האחרונים לשיחות רקע עם קברניטי מערכת הביטחון יצאו מהן כשהם משקפים את האמונה הלוהטת כי הרשות באמת נלחמת בטרור וכי מתקיים שיתוף פעולה הדוק בין צה"ל והשב"כ לבין מנגנוני הביטחון של הרשות. והראיה - שוטרי הרשות וחייליה אינם יורים על כוחותינו כשהם נכנסים לילה־לילה לעצור מחבלים בלב הערים ביהודה ובשומרון, ולעתים הם אפילו עוצרים בעצמם את אלו המסכנים את שלטונם.

מערכת הביטחון שלנו הייתה עד לאחרונה מראשי הנלחמים למען המשך קיומה של הרשות. "חייבים להזרים להם כספים, לתמוך בהם שלא יקרסו. אוי ואבוי לנו אם הרשות תתמוטט. אנחנו נצטרך להאכיל אותם ולפנות את הזבל שלהם. ראשי הרשות הפלסטינית הם 'המתונים' וחמאס הם 'הקיצוניים'. עלינו לחזק את המתונים", שמענו שוב ושוב.

ואכן מדינת ישראל תומכת ברשות בכל כוחה. מתלוננת על ההסתה אבל שולחת כסף. ולא רק לרמאללה. רק לאחרונה אפשרה ישראל העברת עשרות מיליוני דולרים מקטאר לתשלום משכורות חמאס בעזה. אפילו בלי להתנות זאת בהחזרת גופותיהם של הדר גולדין ואורון שאול.

למען הזכר נשכחות נשוב ונציין: אבו מאזן הוא יו"ר פת"ח. הארגון שהוכרז בישראל בדיוק לפני 30 שנה כארגון טרור. והגדרתו זו לא שונתה מאז. ולפיכך הוא ראש ארגון טרור. ארגון שרק לפני שבועיים, בדף הפייסבוק שלו, התפאר בכך שהרג 11 אלף ישראלים. ארגון הטרור והרצח מנה בדף הזה את הישגיו. מאז 1965 רוצחים המחבלים של פת"ח יהודים. פת"ח לא לבד, גם שאר ארגוני הטרור החברים באש"ף (ואבו מאזן הוא גם מנהיג ארגון הגג הזה) שותפים לרציחות. אומנם קשה להבין איך הגיעו למספרים הללו, אך העובדה היא שהם מתפארים בהם. ומתפארים בכך שארגונם היה זה שהביס לראשונה את "האויב הציוני" בקרב (כראמה, 1968) והארגון הראשון שתקף את הכור הגרעיני בדימונה (רצח שלוש אמהות באוטובוס בדרך לדימונה ב־1988). לא שמעתי את ראש הארגון מכחיש או מגנה את הפרסום. ואיש ממנהיגינו לא תבע זאת ממנו.

ערב מערכת הבחירות האחרונה חש בוז'י הרצוג לרמאללה לשיחות עם אבו מאזן, יו"ר פת"ח ואש"ף, ובאוגוסט לפני שנה הצהיר כי ניתן להגיע איתו להסכם בתוך זמן קצר. אך אל לנו לבוא אליו בטענות: גם הוא ניזון מפי ראשי מערכות הביטחון ושמע מהם שוב ושוב את שבחיו המופלגים של אבו מאזן ושבחי הרשות שבראשה הוא עומד. ונתניהו שמצהיר שוב ושוב כי "אין פרטנר" גם מכריז באותה תדירות כי הוא רוצה להיפגש עם אבו מאזן, ורק סרבנותו של ראש פת"ח מונעת את המפגש.

ולכן - אולי הצהרתו של הרמטכ"ל מבשרת כי באמת חל שינוי? אם הרמטכ"ל גילה את אמריקה, או את רמאללה הקרובה אף יותר, והבין כי "הפלסטינים רואים בטרור כלי לגיטימי להשגת מטרותיהם" - אולי גם הכפופים לו יפסיקו לדבר שטויות?