עשרה ימים לאחר שהטיל את הפצצה שלו, עזב ראש הממשלה ושר הביטחון לשעבר אהוד ברק את ישראל ונסע לענייניו בחו"ל. בכוונתו לשוב בעוד כשלושה חודשים. בשנתיים האחרונות הוא מחלק את זמנו בין תל אביב לניו יורק, עם גיחות ארוכות לנסיעות ליעדים אחרים למטרות ביזנס ופלז'ר, ולפי שעה, בישראל הוא הותיר מאחוריו כתב חידה בלתי פתור.



לפני שנסע מילא ברק פיו מים וסירב להיענות לפניות של עיתונאים להתראיין ולבקשות של חברים ואנשי ציבור להסביר למה התכוון. הוא סירב לחשוף את סודו - אם יש בכלל סוד - גם ליו"ר ועדת החוץ והביטחון, איש הליכוד ח"כ אבי דיכטר.



כדי להעצים את הדרמה, לפני שנשא את דבריו ביום רביעי שעבר בכנס תנועת המרכז־שמאל "דרכנו", חולק נאומו מבעוד מועד לעיתונאים. בדבריו, הוא חזר על הרפרטואר הרגיל שלו, זה זמן מה הוא מאשים את ראש הממשלה בנימין נתניהו בהתנהלות שגובלת בפאשיזם, בחוסר אחריות ובמדיניות המסכנת את עתידה של ישראל.



ברק האשים את נתניהו כי גרם נזק ביטחוני וכספי כבד, כ־7 מיליארד דולר, בגלל התנהלות קלוקלת ועימות עם ממשל הנשיא ברק אובמה בניהול המו"מ על הסכם סיוע חדש מארה"ב לעשור הבא. בכך ברק לא חידש דבר, אלא הצטרף למומחים ולפרשנים שהביעו הערכה דומה. גם מי שמכהנים בתפקידים בכירים ביותר במערכת הביטחון סבורים כך, אם כי הם מבקרים את נתניהו בחדרי חדרים ובשיחות סגורות ולא בפומבי.



לפי הערכות אלה, ישראל יכולה הייתה לקבל 45 מיליארד דולר לעשר שנים אלמלא סירב נתניהו להצעת אובמה להתחיל במו"מ, עוד לפני שנחתם הסכם הגרעין בין המעצמות לאיראן. אך גם לאחר שראש הממשלה הובס במאמציו למנוע את הסכם הגרעין, הוא התמיד בסירובו להתחיל במו"מ עם וושינגטון. כשייחתם ההסכם, ככל הנראה עד סוף השנה, תקבל ישראל "רק" כ־38 מיליארד דולר, ויתכן שגם תיפגע יכולת הפיתוח והייצור של התעשיות הביטחוניות בישראל.



טענה זו של ברק, משום שאין בה חידוש, הייתה מתקבלת, מן הסתם, באדישות ובשקט. אבל בהמשך דבריו הטיל ברק פצצה. "מחיר כבד יש גם להתרחשות נוספת", אמר, "שגם בה, שוב, צירוף מדאיג של חוסר יכולת לשפוט אינטרסים עמוקים של ביטחון ואת סדר העדיפויות שהם מכתיבים, לצד היעדר הפנמה של פוטנציאל שיתוף הפעולה עם ארה"ב, וכן התנהלות אופרטיבית לא מוקפדת. כל אלה הובילו לחשיפה מטרידה ביותר של ישראל מול אתגר ביטחוני מרכזי. מפאת רגישותם של הדברים לא אוכל לפרט יותר מכך". סתם ולא פירש.



בתגובה אמר השבוע נתניהו: "ברק יכול לכשכש בזנב ולבנות את הקאמבק שלו".



בתגובה לטענות ברק דרשו כמה ח"כים, ובהם עמר בר־לב מהמחנה הציוני, לכנס את ועדת החוץ והביטחון של הכנסת. בעקבות הפניות הרבות אליו, הבהיר ברק כי אינו סומך - והוא לא היחיד - על מליאת הוועדה, שממנה דולף מידע, והציע שיזמנו אותו לוועדת המשנה לשירותים חשאיים, שבה שמונה חברים, ובפניה יחשוף את סודו.



ח"כ דיכטר התקשר לברק וביקש ממנו שיחלוק עמו מידע. ברק סירב. הוא דווקא מחבב את דיכטר, זוכר אותו לטובה כשהיה סמל בסיירת מטכ"ל. בשנות ה־90 המאוחרות של המאה הקודמת, כשכיהן ברק כראש הממשלה, שירת דיכטר תחתיו בתפקיד ראש השב"כ, אבל בשנים האחרונות אבחן ברק כי האחרון הולך ימינה. כנראה שאין לו ברירה, אם הוא חפץ בחיים פוליטיים בליכוד.



אהוד ברק. צילום: אבשלום ששוניאהוד ברק. צילום: אבשלום ששוני



ברק אמר לדיכטר, כפי שאמר לאחרים, שרק בוועדת המשנה לענייני המודיעין יהיה מוכן להביע את דעתו. דיכטר סירב והציע שתתקיים פגישה עם חלק מחברי ועדת המשנה. ברק חשד שדיכטר מנסה לטמון לו פח ודחה את הרעיון. רק לוועדת המשנה יש מעמד רשמי, שמעוגן בתקנון הכנסת. לפגישה עם שניים, שלושה או ארבעה מהח"כים של הוועדה אין תוקף מחייב. וכך נמנעה הופעתו של ראש הממשלה לשעבר בוועדה של הכנסת.



בעקבות חילופי הדברים ביניהם, פרסם דיכטר הודעה המלגלגת על ברק. "הופעה בוועדת חוץ וביטחון אינה תוכנית כבקשתך", אמר והוסיף: "אדם מן היישוב, קל וחומר ראש ממשלה ושר ביטחון לשעבר, הסבור שיש בידו מידע על פגיעה אסטרטגית בביטחון המדינה, טוב יעשה אם יעביר מידע זה אלי כיו"ר ועדת החוץ והביטחון ולא בסגנון חידת חמיצר".



עוד אמר דיכטר, כי בעתיד "יתבהר אם מדובר ברעמים וברקים בלבד או שבעקבותיהם יש גם גשם". הוא סיים את הודעתו בהגדירו את ברק כמי שלקה "באובססיה שלטונית, ובמקרה הרע, בדפרסיה".



"חייזר שלא ניתן להבינו"


מי שמכיר את ברק יודע שהוא אינו מתרגש מביקורת וגם אינו שומר טינה למבקריו. יש לו היכולת להיפגש ולהתחבק עם גדול משמיציו, כאילו לא היו דברים מעולם. לכן אפשר להעריך כי גם דבריו של דיכטר לא השפיעו על מצב רוחו. דפרסיה היא הדבר האחרון שאפשר לייחס לו. הוא נהנה מהחיים הטובים שאותם הוא מעביר בהרצאות ובישיבות ייעוץ לחברות בינלאומיות תמורת סכומים נאים, שרק הולכים ותופחים. מעניין, אגב, איך מי שנכנסים בשני העשורים האחרונים לחיים הפוליטיים בישראל כדלפונים, יוצאים מהם - הם ובני משפחותיהם - עשירים כקורח. נתניהו, אהוד אולמרט, אריה הירשזון, אריה דרעי, אביגדור ליברמן, ברק ואחרים.



בין עסקה אחת לאחרת מקפיד ברק לעסוק בתחביביו. כשהוא רואה פסנתר, הוא מתיישב ומנגן. כשהוא רואה שעון עתיק, הוא רוכש אותו כאתגר - גם אם מחירו גבוה מאוד - כדי לפרקו ולהרכיבו מחדש. זה לא תמיד מצליח לו, אגב.



החוקר הפרטי מאיר פלבסקי, הנמנה עם המעגל הפנימי של תומכי ברק שהריצו אותו לראשות הממשלה ב־1999 (ועל כך הוא ממשיך להצטער גם היום), העלה השבוע בפייסבוק כמה מאבחנותיו החדות על ברק. "חשבתי כמו המוני עם ישראל שהוא מה שהמדינה צריכה, עד שאף יעצתי לו להתמודד אפילו כנגד יצחק רבין (אותו אהבתי והערכתי) ושמעון פרס (אותו לא אהבתי ולא הערכתי)", כתב פלבסקי, "כבר התנצלתי על הפדיחה הזאת. מה לעשות, התגלה אהוד ברק אחר. המנתח המזהיר, הידען בעל הזיכרון הפנומנלי, החברמן, מחלק הצ'פחות ובעל חוש ההומור שאין למנהיגים אחרים, התגלה כחייזר שלא ניתן להבינו כלל.



"לך תנסה להסביר איך אדם עם כל כך הרבה שכל מצליח לעשות המון מעשים מוזרים. נתבקשתי פעם להשוות בינו לבין רבין וכך אמרתי: 'רבין זה מחשב מהדור הישן. אתה מכניס לו שאלה, רואה את המנגנון פועל לאטו, ומקבל לבסוף תשובה. אהוד זה המחשב הכי מתקדם שיש, עונה בטרם סיימת להכניס את השאלה'".



ועוד כתב פלבסקי: "אהוד ברק זה המחשב הכי משוכלל שהומצא. מה שקרה הוא שבקצה קו הייצור פועל לקח מברג ושרט את הדיסק".




# # #




פרשנים פוליטיים ניסו בימים האחרונים להגדיר את הופעתו של ברק בכנס "דרכנו" כמהלך מתוכנן ומתוחכם שבעזרתו הוא מבקש לשוב לחזית הפוליטיקה. משהו כמו דה גול הישראלי, שמחכה שהעם יקרא לו אל הדגל. אבל משיחות שהיו לי לפני כמה חודשים עם ברק התרשמתי שאין לו עניין לשוב לפוליטיקה. לדידו יש מרחב מספיק גדול בין מילוי תפקיד ראש ממשלה לבין היעלמות מוחלטת מעין הציבור. ברק טוען שהוא רק אזרח מודאג שמבקש להשפיע על השיח.



גם פלבסקי סבור שברק לא ישוב למרכז הבמה הפוליטית משום שיהיה לו חבל לוותר על הכסף הרב שהוא עושה בעסקים. לכל היותר, אולי יהיה מוכן להצטרף על תקן של יועץ סתרים מאחורי הקלעים, וגם זה מוטל בספק. "אין טעם לנסות לנתח ולהסביר את ברק", מדגיש פלבסקי, "ובוודאי שכל ניסיון לצפות את צעדיו בעתיד נידון לכישלון. טובים ממני ניסו ונכשלו, ועוד רבים וטובים ייפלו בפח הזה". ויש לו עוד תכונה ייחודית - הוא נהנה מהמהומות שהוא מחולל, משביל הרמזים שהוא משאיר בעקבותיו. אין ספק שברק ממשיך להיות משועשע מהניסיון לפתור את התעלומה של "למה התכוון המשורר".



הפרשן לענייני ביטחון ב"ידיעות אחרונות" אלכס פישמן העלה את האפשרות שברק רמז לכך שארה"ב הציעה לנתניהו לאחסן בשטחה של המדינה פצצות חודרות בונקרים עמוקים, שלישראל אין כמותן, וגם "מערכות נשק אסטרטגיות"; אך ממעט המידע שברק עצמו היה מוכן לנדב ולחלוק עם אחרים, הוא הסביר כי התכוון ל"התרחשות", ל"תהליך", ל"אירוע מתמשך" שקרה לאחר שהוא ונתניהו פירקו את החבילה בסוף 2012 והוא עזב את הממשלה, ולא למקרה בודד שאירע לאחרונה. וההתרחשות הזו קשורה ליחסים עם ארה"ב או משפיעה עליהם.



ידידות מופלאה עם פוטין


אפשרות אחרת שהיא יותר בבחינת "תהליך" ולא אירוע חד־פעמי, שמקרין על הקשרים עם ארה"ב, היא היחסים הנרקמים בגלוי ובסתר בין נתניהו לנשיא רוסיה ולדימיר פוטין. ארבע פעמים בשנה האחרונה קפץ נתניהו לגיחות קצרות במוסקבה. פוטין אף אירח אותו בהופעת בלט של להקת הבולשוי. זו מחווה שפוטין לא מעניק בכל יום ולא לכל אחד. בין ביקור לביקור מרבה נתניהו להתקשר לפוטין ולעדכן אותו בהתפתחויות שונות או לשטוח בפניו בקשות שונות. גם השבוע התקשר נתניהו לפוטין.



קשה להבין את הידידות המופלאה הזו בין השניים. את הנסיעה הראשונה עוד אפשר להסביר בצורך הדחוף להקים מנגנון תיאום עם רוסיה כדי למנוע תקריות בין חילות האוויר של שתי המדינות בשמי סוריה. אך מרגע שנוסד המנגנון, אין עוד צורך שהוא יתופעל בידי ראש הממשלה. זה צריך להיעשות, ונעשה, בדרג של קצינים בכירים.



נתניהו אינו משתף את חברי הקבינט או ח"כים אחרים, קל וחומר את הציבור, בשיחותיו עם פוטין, מעבר להודעות לקוניות שלא אומרות כמעט דבר.


צריך לזכור שביחסים בינלאומיים בכלל, ובוודאי מול פוטין, אין ארוחות חינם. נתניהו וישראל משלמים במטבע, שטיבו עדיין לא ברור, על התחממות היחסים בין שתי המדינות. פוטין הוא מנהיג מתוחכם, ערמומי ואמן ההונאה - תכונות שסיגל לעצמו מימיו בקג"ב, ואת כל אלה צריך להביא בחשבון.



מעבר לזכות הציבור לדעת, צריך להבין שנתניהו מוביל מדיניות חדשה שגורמת לישראל להישאב לציר שמבקשת רוסיה לכונן במזרח התיכון. זהו מערך שבו נמצאות סוריה של בשאר אסד, חיזבאללה, איראן וכיום גם טורקיה - המנהלות חדר מבצעים משותף לתיאום המלחמה בסוריה. איראן אף אפשרה לרוסיה להשתמש בבסיס חיל האוויר שלה בחמדאן.



תכלית המערך הזה היא לא רק להציל את משטרו של אסד אלא גם לגמד את מעמדה של ארה"ב במזרח התיכון ולתקוע טריז בינה לבין ידידותיה המסורתיות, ובכללן ישראל.



כבר היו דיווחים על חדירת מטוסי קרב רוסיים לרמת הגולן, ככל הנראה במשימות ריגול ובחינת ערנות מערכות ההגנה האוויריות של ישראל. פורסם גם שמטוס ריגול רוסי טס לכל אורך החוף הישראלי, מצפון לדרום. לאחרונה חדר לרמת הגולן מל"ט רוסי, שחיל האוויר כשל בהפלתו. כל הפעילות האווירית הזו של רוסיה בגבול ישראל אינה מקרית. לא מדובר בחדירות בשוגג, אלא בכוונה תחילה. מדובר במהלכים אסטרטגיים של רוסיה, בעלי חשיבות עצומה לביטחון הלאומי של ישראל. ולמרות זאת, ממשלת ישראל ומערכת הביטחון גוזרות על עצמן שתיקה ואינן מגיבות על ההתפתחויות הללו.



אפשר רק לשער כיצד היו נתניהו ושריו מזדעקים אילו ארה"ב הייתה עושה דברים דומים. נתניהו ושרים בממשלה מאשימים את אובמה כי עסקת הגרעין, שמסירה מאיראן את הסנקציות, משחררת לרפובליקה האסלאמית כספים להצטיידות בנשק ולמימון טרור. אך הם שוכחים לציין כי מי שעודדה את החתימה על העסקה יותר מכל מעצמה אחרת הייתה רוסיה, שגם חתומה עליה. וזו רוסיה שמחמשת את איראן ומוכרת לה מערכות נשק מתקדמות כמו טילי קרקע אוויר מדגם S-300.



המסקנה היא שבעוד נתניהו, שריו וחברי הכנסת שלו מרשים לעצמם, ברוב חוצפתם, לדבר סרה במיטיבתה של ישראל ובת בריתה, הם אינם מעיזים לפצות פה כלפי רוסיה. כנראה שמוראו של פוטין נפל עליהם.



גם אם לא לכך התכוון ברק, ראוי שהציבור בישראל יידע שההתקרבות לרוסיה היא משחק מסוכן, וכי ההתנהלות בין נתניהו לפוטין אינה נעלמת מעיני הממשל האמריקאי ומעוררת בו חשדנות מסוימת, גם אם לא גלויה, כלפי ישראל.



melmanyossi1950@gmail.com