1. "נלחמתי... אבל ברגע שבית המשפט העליון גזר את דיני, לא שמעתם ממני כלום, לא הרמתי ראש בבית הסוהר... פרשתי מהחיים הציבוריים, אני לא רב עד שארגיש את עצמי ראוי, וזה בטח לא יקרה בשנתיים הקרובות... עשיתי את התורה קרדום לחפור בה, שזה יותר גרוע משוחד. אני מרגיש את עצמי פושע, אנשים ירדו מהדת כי ראו רב נותן שוחד. ריסקתי את חיי, אין יותר הרב פינטו... ישבתי אצל העובד הסוציאלי, ובכיתי, 50 פגישות, הגעתי לעומק הכאב על השוחד, עברנו דבר דבר ברמב"ם על מה זה תשובה... אני עובד על עצמי".



המונולוג שנשא הרב יאשיהו פינטו בפני חברי ועדת השחרורים, שרק זעיר תמציתו מובאת כאן, עורר הדים בקרב שונאיו ומוקיריו. הטקסט הספרותי ממש עורר השראה גם במוחו של שופט הוועדה, יצחק שנהב, שכתב בהחלטה לקצר את מאסרו: "ניכר היה שהדברים יצאו מהלב, הוא הביע צער עמוק וחרטה מלאה על הצעת השוחד ועל התאבדותו של ברכה".



בהשראת מונולוג הסליחה בוועדת השחרורים שלחתי השבוע הודעת טקסט לאחיו של הרב, מנחם פינטו. "עכשיו אני גאה ברב שלי", כתבתי כהמשך לרשימה שפרסמתי כאן ב-13 בנובמבר אשתקד, אחרי מותו של אפרים ברכה, ובה הצעתי לרב לחדול מיד מהערעור שהגיש לבית המשפט העליון וללכת לכלא בראש מורכן. "טוב יעשה כבוד הרב אם יפסע מרצונו מלווה באלפים מחסידיו לעבר שערי כלא מעשיהו. שנת מאסר עוברת במהרה... חנוכה, פסח, ראש השנה, יום כיפורים אחד, ונגמר. יש שם בית כנסת רחב ידיים ומאובזר, שבו הוא יוכל לשהות מרבית שעות היממה, להקרין קדושה ולעסוק בהחזרה בתשובה של עבריינים תרתי משמע, ללא שום עמלה ותמורה, רק לשם שמיים ובעיקר לעילוי נשמת הנפטר, אפרים ברכה זיכרונו לברכה".



מאז פרסום הכתבה הזו ניתקו ממני מגע חברי בחצר הרב, וגם על הודעת הטקסט מהשבוע לא קיבלתי מענה. זהו מחירה של חברות עם גבולות, הגם שאני בטוח כי לבם הרחב של בני שושלת אבוחצירא ופינטו תמיד סולח. אחרי הרגש, הגיע תורו של השכל. אז מה היה לנו כאן בעצם? אסיר שפוט לשנת מאסר ללא עבר פלילי שקיבל קיצור שליש במאסרו הראשון, סך הכל ארבעה חודשים, ואיזה מפגן שנאה לא מנומק של שדרנים זעופים ועורכים נטולי פרספקטיבה התפתח בכיכר. ההכחשה שלו מפעם, על יחסי השוחד שהוסוו מאחורי החברות עם ברכה בשם המסורת, נתפסת בכיכר כשקר בלתי נמחל, גם אם הטקסט שניפק אחרי שמונה חודשים בכלא הוא פאר היצירה הפסיכולוגית שבמהות הענישה - החרטה.



הרב פינטו הסתנוור


ואיזה מאסר עבר על הרב פינטו. מי שנהג להתגורר בסוויטות של מלונות פאר בלוס אנג'לס, במיאמי, בניו יורק, בתל אביב, בלונדון ובבואנוס איירס, התארח בשמונת החודשים האחרונים בבית החולים האפור מאפור של שירות בתי הסוהר במתחם כלא איילון. אסירים נכים, חולים במחלות כרוניות, גוססים, דלתות ברזל מסורגות, מזון עתיר פחמימות או לחלופין תפריט דיאטטי על בסיס ירקות שלמים וקופסאות גבינה. תאכל ותשתוק.



את המחיר על הקרבה המפורסמת שלו לעבריינים הוא שילם לראשונה בכלא דווקא. שני אחים יפואים, מופרעים עם כיפה שחורה על הראש, התקרבו אל הרב עד כמה שאפשר, והוציאו ממנו הבטחה שאמם, המעריצה את הרב ורבנים בכלל, תסעד על שולחן משפחת פינטו בליל הסדר. האמא סורבה בכניסה, ומכאן התפתח תיק סחיטה כמיטב הז'אנר: שיחות טלפון מרומזות, כספים שהוזרמו לחשבונות בנק, תיק חקירה שבו הרב הוא הקורבן, ואסיר חולה חובש כיפה שנעצר.



כפי שלמדנו בפרשת קצב, שני מדדים מכתיבים החלטה לקיצור מאסר בוועדת שחרורים: האם האסיר ראוי לשחרור, מבחינה התנהגותית וטיפולית, והאם הוא מסוכן לציבור.



הטיפול האולטימטיבי שמציעים בשב"ס מבוסס על "תורת הקבוצות", שכל כך מועילה להחלמה מהתמכרות לסמים אחרי סינדרום הגמילה (הקריז). לשם כך המציאו שם וברשות לשיקום האסיר שמות פנטסטיים לקבוצות טיפוליות המקיפות את כל סוגי העבירות כמעט, למשל קבוצה לעברייני מרמה, קבוצה לאלימות מרמה ותעבורה, קבוצה מותאמת תרבות לעוברי חוק מהחברה הבדואית, קבוצה לעברייני תעבורה בדואים, קבוצה פסיכו־סוציאלית תורנית. המון סוגי קבוצות, מבורכות, אבל מעט מאוד מקומות. לרב פינטו, למשל, הציעו להשתתף בקבוצת מחלה ועבירה.



משה קצב. צילום:ליאור מזרחי, פלאש 90משה קצב. צילום:ליאור מזרחי, פלאש 90



עורכי דינו מאז שנשפט ובמאסר, אבי חימי ורותם טובול, היו קשובים לצרכיו האמיתיים והבינו שחובה להכניס את הלקוח הייחודי להליך טיפולי כמה שיותר מהר, כדי להחיש את התובנות שלו למעשיו הפסולים. בשל הסחבת הידועה של שב"ס בהגשת טיפול סוציאלי לאסירים - שבועות ארוכים עד שעובד סוציאלי ניגש לאסיר, שמטבע הדברים גם מטורטר בין אגפים ומתקני כליאה שונים - הם דרשו לאפשר לו פגישה עם מטפל פרטי. הדרישה הזו הפילה את האסימון לשב"ס, ומחשש לביקורת ציבורית מיהרו להגיש לו את הטיפול הציבורי שלו זכאי כל אסיר. מכאן נולדה הפסקה במונולוג של הרב, על הבכי בחדרו של העובד הסוציאלי.



אחד ההסברים הפסיכולוגיים לסטייה חברתית מסוג פשע הוא הנטייה לגרנדיוזיות, שנגזרת מאישיות נרקיסיסטית. הסימפטום הנרקיסיסטי מאפיין אומנם חלקים נרחבים מאוד במין האנושי, אבל הוא מובהק בקרב עבריינים ומכורים לסמים, שבהסנפה הראשונה הרגישו כמו אל פאצ'ינו ב"פני צלקת", והסוף ידוע. ההפרעה הזו מאפיינת גם עברייני מרמה וצווארון לבן, רודפי כבוד ויוקרה שמתמכרים למותגים ותכשיטים, ניירות ערך ונדל"ן.



וכך נכתב בדוח הסוציאלי של האסיר יאשיהו פינטו בסיומו של המאסר הקצרצר: "קיימות (אצל האסיר - א"ז) תובנות חלקיות וראשוניות לגבי מניעי מעשיו הנעוצים באישיותו ובהתנהלות חייו. ניכר כי זקוק לטיפול המתמקד במאפייני אישיותו ובהתנהלותו המרמתית שבה פעל תוך ניצול מעמדו בקרב מקורביו".



בהמשך נכתב משפט המרמז על ראשית החלמה שיש ללמד בבתי ספר לקרימינולוגיה ועבודה סוציאלית: "האסיר, ניכר בו (שהבין) כי לא הציב לעצמו גבולות המקובלים בחוק כיוון שסונוור ממעמדו". באחת מאותן שיחות טיפוליות שצוטטה בוועדה, סיפר הרב פינטו עצמו על 17 שנות חברות עמוקה עם אפרים ברכה, והביע חרטה: "הקשר בינינו היטשטש מעניין של רב ותלמיד לקשר מקולקל של שוחד. השתמשתי בקשר הזה ונתתי לו שוחד, עשיתי טעות... נתתי שוחד...". מותר להניח שברגע הזה הוא גם פרץ בבכי בחדר הצר של העובד הסוציאלי, שהגיש לו טישו ורדרד לנגב את הדמעות וכוס מים להחיות את הנפש.



האסיר המסוכן


האם פינטו מסוכן לציבור? המשטרה, כמו גם התקשורת, מציגות לראווה את עניין האזנת הסתר לשיחה עם דומרני, שבה הרב מציע לראש ארגון הפשע לבוא לאמריקה ולעבוד בנדל"ן תמורת עמלה של 20% לישיבה. זו אינה האינדיקציה היחידה לקשרים של הרב עם עבריינים בכירים, שמנקים את מצפונם בחיקו ותורמים מאות אלפי דולרים למפעל מימון האברכים הבינלאומי שלו. לא אחד ולא שניים, מהבכירים והאכזריים שבהם, מתבטלים רק בפניו, ומרשים לעצמם להזיל דמעה בחיקו.



מכאן נולד הקשר. הרב פינטו האמין שבכוח אהבתו הוא מסוגל להאניש עבריינים ולהחזיר למוטב. לא עם כולם הצליח, אבל יש לא מעט כאלה - יוסי הררי, גולן אביטן, משה עזיזה, יוסי עמוס, והרשימה עוד ארוכה. בשנים האחרונות הוא כבר סייע לכמה וכמה עבריינים באמריקה להפוך לאנשים עשירים בזכות עסקאות נדל"ן ותמורת אותה עמלה. על הסכם כזה גם משטרת מרחב לכיש הייתה חותמת עם דומרני ובלבד שיעזוב את ערבות הנגב. אגב, לעתים משטרת ישראל עושה עסקאות הרבה יותר מקוממות עם עבריינים בכלל ועדי מדינה בפרט.



האזנת הסתר לשיחה עם דומרני הייתה ועודנה "חומר רקע מודיעיני לא אופרטיבי", כפי שהגדיר אותה בוועדת השחרורים העד המומחה, שועל החקירות לשעבר, עו"ד יעקב בורובסקי. אבל עד כמה מניפולטיבית התביעה בוועדות השחרורים בכל הקשור למידעים מודיעיניים מעידה אמירתו של שופט הוועדה: "את המידעים לא היה מקום להגיש כלל... הם אינם מצביעים על מסוכנותו... כולם מלפני כניסתו לכלא, מידעים שנאספו כשנודע למשטרה על הצעת השוחד לפני הסדר הטיעון. נשאלת השאלה, מדוע מידעים אלה לא 'נבלעו' בחסינות שבהסדר הטיעון? אף אחד מהמידעים לא הבשיל לחקירה". במידע המודיעיני היחיד שהתייחס לתקופת המאסר, "דווקא האסיר היה קורבן לעבירת סחיטה".



הראש של שי ניצן


מרגשת ביותר הייתה הפגנת היחיד הנוגה שערך השבוע בנו של ברכה ברחבה ליד מגדלי עזריאלי וקריית הממשלה, סמל מובהק לניכור וליהירות של הממסד במדינת ישראל. אבל הכי מקוממת היא התנהלותו של פרקליט המדינה, שי ניצן. ניצן הוא גם הפקיד הציבורי שעד היום, בחלוף ארבע שנים מאז תחילת הפרשה, אחראי לכך שלא מוצתה החקירה נגד ניצב מנשה ארביב, שהודח מתפקידו ו"התפוטר" מהמשטרה עקב תלונות ועדויות של הרב פינטו ושותפו לעסקי הנדל"ן בארה"ב, בן ציון סוקי.



האם פרקליט המדינה ממתין לסיום מאסרו של פינטו ולהסתלקותו הצפויה לארה"ב כדי להימנע מהגשת כתב אישום נגד ארביב? או שמא הוא נמנע מהגשת כתב אישום בשל מידע רגיש שאוצר נציג משטרת ישראל בארה"ב לשעבר?



פרקליט המדינה שי ניצן. צילום: רויטרספרקליט המדינה שי ניצן. צילום: רויטרס



התנועה לאיכות השלטון כבר פנתה לבג"ץ, כדי שיאלץ את ניצן לקבל החלטה על מיצוי החקירה של ארביב. החלטת השחרור של פינטו השבוע, והימנעות הפרקליטות מערעור עליה, מלמדת על כך שגם שם מחכים לשחרור המוחלט, ולסיום תקופת השליש. רק אז תתקבל החלטה שמן הסתם תמסמס את תיק ארביב. תיק שנולד על בסיס הסדר הטיעון עם פינטו, שאף אחד לא באמת יודע מה הוא מסתיר בחובו.



2. ח"כ אמיר זוהר. סתאאם. אבל אם הייתי חבר כנסת, או שר, הייתי קובע, ומשפיע, אבל אני לא, וגם לא אהיה לעולם, אז אני רק כותב ומהגג ומתקומם. אלאור אזריה. השם שלו נהדר, שם מקראי, כזה שמבשר על איזו סדרה תנ"כית, רגע לפני הפרסומות שלפני הפרק על מלחמת האזרחים וחורבן ישראל הפוסט-מודרנית. אזריה הולך להיות השם שצריך ללמוד בעל פה בשביל מבחני הבגרות של העידן הדיגיטלי הגלובלי שבא עלינו, ולא לטובה.



צודק האלוף (במיל') דני ביטון. אכן צריך לבטל את משפט אזריה, מוטב כך מאשר לנהל אותו כמו היום, שבו ראשי מדינה, גנרלים בדימוס וכוכבי היפ הופ מנסים להשפיע על שופטים צבאיים, שחלקם אינם בעלי הכשרה שיפוטית מקצועית. ובכלל, לא ברור מדוע משפט פלילי קלאסי בתיק גרימת מוות - רצח או הריגה - אינו מתנהל גם בבית הדין הצבאי כמו משפט פלילי, שזה אומר דיון בראיות ועדויות מקצועיות, ללא כל חוות הדעת החברתיות, הלאומיות, הלאומניות והצבאיות האלה. לכל הפרשנות היחצנית הזו עוד יהיה מספיק זמן בשלב הטיעונים לעונש, אחרי ההכרעה במשפט, או בהליכי שחרור מחבלים ואולי גם בהסכמי שלום.



אלאור אזריה עם בני משפחתו בבית הדין הצבאי. צילום: נועם אמיראלאור אזריה עם בני משפחתו בבית הדין הצבאי. צילום: נועם אמיר



כי אם לא כך, אפשר לחסל את סדר הדין הפלילי במשפט הצבאי. בשביל מה להם, שיביאו כמה קצינים בכירים בדימוס ממיטב הז'אנר, אלה עם הסכינים בין השיניים, ועוד שני בוגרי גולני מסוקסים ומקועקעים בשני הצדדים, ויאללה, תנו להם לשלוח חיילים מעשני ג'וינטים לחמש שנות מאסר וחיילים שמחסלים מחבלים ערבים בחיים לקבל צל"ש ביום העצמאות בבית הנשיא, שבינתיים יהיה, נאמר, איתמר בן גביר. ישראל שלי קורסת.



לאזריה יש צוות הגנה מעולה, הכי טוב שיכול להיות בתנאים שנוצרו. אוטוריטה בדמותו של הפרקליט הצבאי הראשי לשעבר, עו"ד אילן כץ, ופרח כהונה מהאליטה של לשכת עורכי הדין במחוז תל אביב, עו"ד אייל בסרגליק. שניהם אינם מזוהים עם הימין הישראלי אבל זה לא מנע מהם ליצור אווירה ציבורית מסוימת אשר מתחילה לתת אותותיה על השופטים, כמו גם על עורכי העיתונים והמהדורות, שבעל כורחם עושים כותרות מכל חוות דעת מגויסת. למשל, זו ההזויה של הפתולוג הלאומי לשעבר, על כך שהמחבל היה מת כאשר הכדורים של אזריה פגעו בו. פרופ' יהודה היס, שאינו מרפה מהמערכת, חזר מן הכפור לטובת הנרטיב הלאומי. נראה שמבחינתו מדע הוא נושא משני לחלוטין בחוות דעת בבית משפט.



הם גם הביאו את האלוף ביטון, שמאיים לגזול את פרנסתם אם הרעיון שלו יתקבל והמשפט יבוטל, ואת האלוף בדימוס עוזי דיין, המפא"יניק מעמק יזרעאל שהפך לליכודניק, שזכה במנדט על מפעל הפיס ומהמר על הנאורות של מדינת ישראל ועל עתידה עם אמירות אשר אינן רלוונטיות לשלב ההוכחות כמו, "מחבלים צריך להרוג" וכו'.



הלגיטימציה של עוזי דיין מובילה בהכרח להשוואה עם סוריה האומללה, שאיבדה את מוקד הכוח של המדינה. כל כך הרבה חיילים של אסד חיסלו שם מחבלים מורדים ללא משפט במשך שנים, עד שהמורדים החלו לחסל חזרה חיילים של אסד ללא משפט, והתוצאה מטרידה את כל העולם. אומנם מלחמת האזרחים שלהם אינה דומה, עדיין, לקיטוב המתהווה אצלנו בין שני גושים מובהקים של שמאל וימין, רציונליים לכאורה ומשיחיים בתודעה, אבל האם מישהו זוכר איך זה התחיל שם?



רשימות נוספות של אמיר זוהר ב-POSTA.CO.IL