אין ספק שהזמנים השתנו. דונלד טראמפ, שדיבר על נשים בצורה מכוערת, ואולי גם התנהג אליהן בצורה מכוערת – כך היה אפשר להבין מדבריו – נצלב על דבריו והובל אל עמוד הקלון הציבורי. כמו רבים לפניו, גם הוא כנראה לא הבין שהממזרים שינו את הכללים. מה שג’ק קנדי עשה היה כנראה חמור יותר. זה לא הפריע לו להיות נשיא פופולרי, ולא מפריע לו להיות עד היום אייקון אמריקאי. מה שביל קלינטון עשה היה כנראה חמור יותר. טראמפ מנסה להיאחז בזה, אבל לא נראה שמישהו מקשיב. ההבדל בין מה שהותר לקנדי ולקלינטון לבין מה שמותר לטראמפ אינו נשען על שינוי דרמטי ברמת המוסר הציבורי – הוא נשען על מהפכה תקשורתית: קולו של טראמפ, המתרברב בכיבושיו והנישא מעל גלי האתר, הוא שעושה את ההבדל.

הזיכרון קצר, אך בשנות ה-90, כשקלינטון היה הנשיא, אמריקה ירדה נמוך לא פחות מכפי היא יורדת עכשיו. למשך שנתיים-שלוש התמקדו התקשורת והדיון הציבורי במתמחות פוחזות, בשמלות מוכתמות, בעדויות נפתלות. זה היה עידן שבו אמריקה יצאה ל”חופשה מההיסטוריה”, הציע בדיעבד בעל הטור צ׳ארלס קראוטהמר. קלינטון, הוא קבע, לא היה יכול להיבחר בעולם של המלחמה הקרה. הוא היה נציג אותנטי של זמנו. עידן סיינפלד ו”המופע על שום דבר”.

קראוטהמר טבע את המכתם הזה כאשר פרסם קלינטון את זיכרונותיו. עמוק בתוך שנות האלפיים, וכאשר אמריקה כבר לא בחופשה משום דבר. כוחות אמריקאיים לחמו באפגניסטן, כוחות אמריקאיים לחמו בעיראק. לא תמיד בהצלחה כמובן. אבל תמיד בנחישות, ותמיד ברצינות. ג’ורג’ בוש, הנשיא שבא אחרי קלינטון, ושנחשד לעתים בקלות דעת, לא התפלש ברכילויות של חדרי מיטות, לא נאלץ לעסוק – במקביל – ב”להפציץ את מחנות האימונים של אוסמה בן לאדן ולישון על הספה”, כפי שעשה קלינטון לאחר שנחשפה פרשת מוניקה לוינסקי.

שלחה את ביל לקלינטון לספה, מוניקה לוינסקי. צילום: רויטרסשלחה את ביל לקלינטון לספה, מוניקה לוינסקי. צילום: רויטרס

חומר לדרמה שייקספירית

אין אירוניה גדולה יותר מהפסד של גבר בוטה כמו טראמפ לאישה הראשונה שתכהן ככל הנראה כנשיאת ארצות הברית של אמריקה. אולי רק זאת: העובדה שרעייתו של ביל קלינטון היא שתזכה בנשיאות ארצות הברית בזכות “דיבורי חדר הלבשה” של יריבה. מי שנפגעה יותר מכל איש ציבור אחר ממעלליו של גבר שאין לו שליטה על יצריו – תהיה גם מי שתרוויח יותר מכל איש ציבור אחר ממעלליו של גבר שאין לו שליטה על יצריו. הילרי קלינטון אולי אינה מנהיגה מסעירה במיוחד, לא כריזמטית במיוחד, לא מבדרת במיוחד. אבל הסיפור שלה, בעיקר אם תהיה נשיאה, הוא חומר של דרמה שייקספירית.

לזכותו של ביל קלינטון ייאמר שחופשתו מההיסטוריה הייתה חופשה נעימה, לפחות לזמן מסוים. היא הייתה משעשעת, מלאת חן וקסם, מגעה קליל. טראמפ מספק לאמריקה חופשה מסוג אחר – מה שבקולנוע היו מן הסתם מדביקים לו את הכותרת “חופשה מהגיהינום”. לגנותו של ביל קלינטון ייאמר שחופשתו מההיסטוריה הייתה ארוכה למדי, חופשה שנזקיה ניכרו לשנים. לזכותו של טראמפ ייאמר שחופשתו כנראה תיגמר מהר למדי. ב-8 בנובמבר.

מה תהיה השפעתו ארוכת-הטווח של טראמפ?

יש משהו מפתה במחשבה שטראמפ מסמן קו פרשת מים בפוליטיקה האמריקאית, שמה שהיה לפניו לא יהיה אחריו, שהמפלגה שהוא עומד בראשה לא תהיה אחריו מה שהייתה לפניו. זו מחשבה מפתה בעיקר לאוהדי המפלגה הדמוקרטית, המבקשים לראות בטראמפ הוכחה אולטימטיבית לרדידותה המהותית של המפלגה הרפובליקנית.

לא בטוח שלטראמפ תהיה השפעה ארוכת-טווח על מישהו או על משהו. טראמפ הוא תקלה שאירעה למפלגה הרפובליקנית בגלל אוסף מסוים של נסיבות: ריבוי מועמדים, מצב רוח משונה של הבוחרים, שיטת בחירות בעייתית, משבר זהות. וכמובן, זו תקלה חמורה, אך גם תקלות כאלה אפשר לתקן. לפעמים הרבה יותר מהר מכפי שהיה נדמה בזמן התרחשותן.