יש משהו מתעתע בהתנהלותו הציבורית של יו"ר הבית היהודי נפתלי בנט. לנוכח התנהגותו עולה כי הוא מנסה לאחוז את המקל בשני קצותיו: הוא רוצה להצטייר כליברל דמוקרטי ונאור, וגם כמנהיג מפלגה קיצונית. אך נראה שהוא לא מספיק בשל, פוליטית ומדינית, להיות גם וגם. בנט הגיע למערכת הפוליטית ולחיינו הציבוריים לא אפוי דיו, חסר ניסיון, כלים וכללי התנהלות מוגדרים למשימה שנטל על עצמו. רק לחשוב שאבותיו האידיאולוגים הפוליטיים, שרי המפד"ל זרח ורהפטיג וחיים משה שפירא, היו השרים היחידים בממשלת אשכול, שלאחר מלחמת ששת הימים היססו אם לספח חלקים נרחבים מהגדה לירושלים, כפי שדרשו אז שרי מפא"י, בשל החשש מתגובת העולם. איפה הם ואיפה הוא?

בסוף השבוע צץ בנט עם שתי תובנות מדאיגות, כמעט מפחידות: הוא קבע כי נדרשת מסירות נפש כדי להחיל את החוק הישראלי ביהודה ושומרון. כלומר, לספח בכוח עד כדי נכונות למות. הרי אין משמעות אחרת לביטוי "מסירות נפש", וכל ניסיונותיו הפתלתולים לתת פרשנות חדשה לאחר שהותקף מכל עבר, לא יועילו. יכול להיות שהוא כשל בלשונו, אך על כך יש להתנצל ולא להיאחז בקרנות המזבח ולתת פרשנויות חדשות לשפה העברית.

פרט לאנשי מפלגתו, אין מדינאי רציני אחד בארצנו שסבור שעכשיו הזמן לספח, מדינית ומשפטית, את יו"ש. אם בכלל יש זמן מתאים לזה. בנט יודע זאת, אך הוא לא חדל לנסות להבעיר תבערה שלא ניתנת לשליטה. בנוסף, ואולי כדי להרחיק את האש מאמירתו הראשונה, העלה בנט את רעיון העוועים שתובטח חנינה מראש לאלאור אזריה, אם יורשע במשפטו. ממש הפגנת בגרות משפטית, דמוקרטית ומדינית.

אלאור אזריה. צילום: מרים אלסטר, פלאש 90אלאור אזריה. צילום: מרים אלסטר, פלאש 90

הרי סמכות החנינה היא סמכותו הבלעדית והייחודית של הנשיא. אין זה נהוג ואין זה מקובל בעולם הדמוקרטי, שנבחרים מהמערכת הפוליטית מפעילים לחצים גלויים, ציבוריים, על נשיא המדינה. גם ההשוואה שערך בנט בין פרשת החייל היורה לפרשת קו 300 מעידה על חוסר בקיאותו בנושא. רעיון החנינה אז לא נועד לפטור מעונש את ראש השב"כ ואת עוזריו הבכירים, אלא לשמור על הארגון מפני חקירות משטרתיות וחקירות של עורכי דין פרטיים, שהיו עלולים לחשוף סודות ולסכן את ביטחון המדינה. החנינה ניתנה מהטעם הזה, והוא אינו קיים במשפטו של החייל מחברון. הסיבה השנייה להתערבות הממשלה הייתה שנשיא המדינה דאז, חיים הרצוג, התנה את מתן החנינה בהחלטה תומכת של הממשלה. בלעדיה הוא סירב להעניק את החנינה. זכותו, וסמכותו.

לכן נראה לי כי התבטאויותיו של בנט, לאחר שרק לפני זמן קצר הציע למערכת הפוליטית לא לזהם את ההליך המשפטי של החייל מחברון, הן אומללות, מיותרות, פופוליסטיות ומזיקות למדינת ישראל הדמוקרטית. אני סבור שיש להמתין לפסק הדין. אם אזריה יורשע וייגזר עליו עונש חמור, פתרון קיצור העונש (להבדיל מחנינה מלאה) על ידי הנשיא הוא בהחלט סביר ואפשרי. כך נהגו גם בעבר. אבל להבטיח זאת מראש ולבטל את סמכות הנשיא ואת סמכות המערכת המשפטית והצבאית - זו כבר טעות משפטית ואי הבנת המערכת הדמוקרטית.

סינדרלה בתל אביב

אורי גלעדי היה בעלים של בניין בעל שש דירות ברחוב מיכ"ל בתל אביב, מהרחובות היותר יפים בעיר. הוא לא היה נשוי ולא היו לו ילדים. בצוואתו הוריש את רוב הדירות בבניין שבבעלותו לשוכרות לאחר שטיפלו בו בתקופת מחלתו ואף קודם לכן, ונוצרו ביניהם ככל הנראה יחסים קרובים, כתחליף למשפחה שלא הייתה לו. גלעדי נהג על פי הכלל שלעתים עדיף חבר קרוב מאח רחוק.

נכון, אין זה שגרתי שבעל נכס מוריש את הנכס לשוכריו, אך זה גם לא תקדים. כבר היו דברים מעולם, בארץ ובעולם. לא פעם מורישים הורישו בהתרסה את רכושם לצד ג', שאינם בני משפחתם, ואפילו לארגונים ציבוריים, על מנת להביע את מורת רוחם מהתנהגות משפחתם המתנכרת והמתנכלת לאורך שנים. הדין, כמו גם השכל הישר, קובעים כי אדם רשאי להוריש את רכושו באמצעות צוואה, על פי רצונו ואין עליו חובה משפטית כלשהי להוריש את רכושו דווקא לבני משפחתו הקרובים או הרחוקים. זה סביר, זה אנושי וזה בעיקר חוקי. כך בחר לעשות גלעדי, למזלן של השוכרות. על פי הבנתי, כפי שבאה לידי ביטוי בחלקים שפורסמו מצוואתו, לא הייתה לו משפחה קרובה, והוא ביקש במפורש להתעלם מקרובים שיצוצו ושזנחו אותו במהלך השנים.

חוק הירושה תשכ"ה - 1965, קובע בסעיף 1: "היורשים הם יורשים על פי דין או זוכים על פי צוואה; הירושה היא על פי דין זולת במידה שהיא על פי צוואה". כלומר, לאדם ניתנת אפשרות בחירה אם להוריש את רכושו לאחר מותו על פי דין. על פי הדין היהודי הדתי, שהוא גם החוק הישראלי, האלמנה והילדים הם היורשים, או קרובי משפחה רחוקים יותר, ככל שאין לנפטר אלמנה וילדים.

לחלופין יכול אדם לכתוב צוואה, ולצוות כיצד לחלק את רכושו לאחר מותו, ובלבד שהצוואה לא נכפתה עליו באונס או בהשפעה בלתי הוגנת. או כלשון החוק בסעיף 30: "הוראת צוואה שנעשתה מחמת אונס, איום, השפעה בלתי הוגנת, תחבולה או תרמית - בטלה".

כצפוי, לאחר שגלעדי נפטר, התגלה לפתע שהיו לו קרובי משפחה רחוקים. הם לא ממש תמכו בו ולא היו איתו בקשר. קרובת המשפחה שמערערת על הצוואה, הודתה שלא הייתה בקשר עם המנוח כ־50 שנה. זה לא מפריע לה לתבוע עכשיו את רכושו. לשם כך היא שכרה את שירותיהם של עורכי דין, שהעלו טענות כלליות שעל פיהן המנוח סבל מבעיות נפשיות, התרחק מהמשפחה ובמילים אחרות לא היה צלול וכשיר דיו לערוך צוואה בשל מחלתו. הם גם הצביעו על טעויות סגנוניות פעוטות ערך בניסוח הצוואה. אלה טענות שגרתיות שכל המתנגדים לקיום צוואות מעלים בדרך כלל.

אינני מכיר את נוסח הצוואה ואת מערכת היחסים שהתפתחה בין גלעדי לשוכרות דירותיו בבניין. אני מניח שהוא היה מודע לצוואה שערך, כשם שהיה מודע להתנכרות הממושכת של משפחתו הרחוקה ממנו. על סמך הפרסומים הפומביים שנעשו עד כה, אני סבור שסיכויי המשפחה הרחוקה ליהנות מרכושו על ידי ביטול צוואתו, הם קלושים וטוב שכך. משום שעיקרון חשוב בהתנהלות האנושית הוא שאדם רשאי להוריש את רכושו על פי רצונו והבנתו.

ראוי בהקשר זה להוסיף כי הדין השולט בארץ והמנחה את בתי המשפט מבוסס על הכלל התלמודי הקובע כי מצווה לקיים את רצון המת ואת דבריו. או במילותיו של אהרן ברק, הנשיא לשעבר של בית המשפט העליון, בפסק דין משנת 1996: "עלינו לעשות כל מאמץ פרשני כדי להגשים את כוונתו האמיתית של המצווה".